איילת, אחותו של סגן הדר גולדין ז"ל שהחודש מלאו 11 שנה להחזקת גופתו בשבי חמאס, עמדה אתמול על הבמה בכיכר החטופים בתל אביב, קולה רעד ועיניה דמעו מהתרגשות. "הגעתי הבוקר מהגולן, הצמתים היו מלאים, אנשים עמדו על גשרים, זה אומר שהערכים וליבו של העם במקום הנכון וההנהגה רק צריכה לפתוח עיניים", אמרה לבאים.
"המלחמה על אחי הפכה לסמל והוא עוד ישוב בראש כולם", המשיכה. "השבת החטופים תעיד שאנחנו נלחמים על החיים, על המתים ועל עצמנו. הניסיון להפריד בין החברה הישראלית לבין החטופים הוא זול ומלוכלך. הרי מי אני? בעלי משרת בצבא, בני משרת. אני מתחת ומעל האלונקה. החטופים הם ליבה של החברה שלנו".
בדרך כלל הישראלים לא אוהבים להיפרד בחודש אוגוסט מידידם הטוב – המזגן המרכזי, אבל אתמול אלפים רבים התעלמו מהחום ומהלחות המעיקה ויצאו לרחוב כדי להגיד "עד כאן". נגמר המשחק, הסתיימה תוספת הזמן, וגם הארכה כבר מאחורינו: החטופים צריכים לחזור הביתה – ועכשיו.
"מעולם לא חווינו או ראינו שביתת המונים כזו", אמרה ויקי, אמו של החטוף נמרוד כהן. "אנשים יצאו מהבתים ולא הלכו לעבודה, כדי לקחת חלק באירועים ב-340 מוקדים מדן ועד אילת. זה מחזק, מרגש, נותן כוח להמשך ומראה מה העם רוצה – סיום מלחמה והחזרת החטופים.
"אני כאם אעשה הכל כדי שבני יחזור, אבל ממול קיים הניתוק של ממשלת ישראל שעכשיו אמורה לראות שאלה לא רק 84% שתומכים בסקרים, אלא אנשים אמיתיים שמצביעים ברגליים. אולי זה כן יעשה שינוי ותגיע הסלמה במאבק שלנו. הרי תהיה לזה המשכיות".
"הקול השפוי"
אל כיכר החטופים הגיעו רבים ומוכרים כדי לתמוך ובהם נשיא המדינה יצחק הרצוג, ראש האופוזיציה יאיר לפיד ויו"ר "כחול לבן" בני גנץ שפגש שם את איל ושרון, הוריה של סמל רוני אשל ז"ל שנפלה ב-7 באוקטובר. "העם אומר את שלו", אמר אשל לגנץ, "בעיקר הקול השפוי שנמאס לו לשתוק, ועל זה צריך לעבוד. די, שיחזירו אותם הביתה".
גנץ חיבק את הזוג אשל והודה שנתקע בפקקים הארוכים שגרמה המחאה. "המדינה בפקק אחד ארוך", אשל ענה. "אני מקווה שאתה תהיה הקול שלנו. בוא נגמור עם זה. אנחנו אוכלים פה זבל עם כפית, ועוד לא דיברנו על השיקום שנצטרך לעבור". גנץ נאנח, "אי אפשר לדבר על שיקום בלי להחזיר אותם", אמר ועזב.
אשל, שמ-7 באוקטובר הפך לאחד הקולות הבולטים, "מקווה שקו המחשבה ישתנה כדי שהחטופים יחזרו והחיילים יצאו מעזה, ושלא יצטרפו אליי ואל שרון עוד משפחות שכולות. אין כאן הסתה או המרדה, יש פה קול ברור. לא צריך את המפלגות או את הממשלה ובטח לא את הקבינט. אנחנו העם, הקול השפוי, ונעשה את השינוי".
זעקה מהלב הקרוע
בכיכר אפשר היה לראות שורדי שבי ובהם ירדן ביבס שאיבד את משפחתו, וארבל יהוד שבן זוגה אריאל קוניו עדיין מוחזק בעזה. ארבל אמרה שם: "חשוב לעצור את השגרה שוב ושוב עד שמי שבשבי יחזור".
זו היתה זעקה מהלב הקרוע, כאזעקה אחרונה לפני שיהיה מאוחר מדי. "זו קריאה שמגיעה מייאוש", משוכנע שרון שרעבי, שאחיו אלי שוחרר מעזה. "רואים את מצב החטופים והוא רק הולך ומידרדר, ומרגישים שזו ההזדמנות האחרונה באמת. כל הזמן מנסים לצבוע כאילו מדובר באמירה פוליטית, אבל זו לא כוונת המשפחות. זו אמירה נקייה, מוסרית וערכית.
"מ-7 באוקטובר אני אומר שהחטופים והחיילים הם מחוץ לפוליטיקה, וכך חשוב להשאיר זאת. כמו שאלי, אחי, אומר: 'לא ימין, לא שמאל, לך ישר' – כשאתה הולך ישר אתה יציב, זקוף, עם אמירה ברורה. זו לא השבתה, אלא עצירה למחשבה שאסור לנרמל את המצב שיש חטופים בשבי חמאס".
אי אפשר היה להישאר אתמול יותר מדי זמן תחת השמש הלוהטת, וגם מעט הציליות בכיכר החטופים לא הצליחו להגן על כל הקהל שהגיע. רוני פלדמן לא נבהלה מהחום והביאה את גלי, בנה בן שמונת החודשים, כשהיא תולה מעל עגלתו שלט "אני פה בשבילו". "כדי שהוא יוכל להמשיך לחיות פה צריך להחזיר אותם, אחרת אני לא יודעת לאיזו מדינה הוא יגדל", הסבירה.
חבורת מפגינים חסמה את שדרות שאול המלך והפקק שהשתרך מאחור שמר על שקט מופתי, לפחות למשך דקות ארוכות. "זה עם ישראל בתפארתו", אמרה נגה גור אריה, דודתו של החטוף אלון אהל. "אני מרגישה שכל אלה ששואלים תמיד 'איך אפשר לעזור?' מבינים כעת. פשוט, לדרוש את מה שהעם מבקש. האם ספציפית היום הזה יוביל מחר להחזרת החטופים? כנראה שלא, אבל חייב להיות המשך. להזכיר למנהיגים שלנו עבור מי הם עובדים. אולי כעת הם יקשיבו לנו יותר".
