אלפי אנשים הגיעו היום אחר הצהריים לכיכר החטופים בתל אביב, כיכר שידעה ימים קשים, אולם הערב מדובר בימים של תקווה. האירוע היה רחוק מלהיות פרטי; הוא הפך למפגן של אחדות לאומית, כאשר מאות אנשים התקבצו בכיכר החטופים בתל אביב, הלב הפועם של המחאה למען השבת החטופים, לצפות ברגע המרגש בשידור ישיר.
מסך ענק בכיכר שידר את התמונות מרצועת עזה. התחושות במקום בלתי ניתנות לתיאור. קהל רב שנאספו ככל שהדקות עברו, קהל שכלל הורים, ילדים, צעירים ומבוגרים, הצטופף יחד בדמעות, חיבוקים ותחושת שחרור שהמתינה חודשים ארוכים מדי. ברגעים שמצבן הבריאותי טוב, נשמעו בכיכר קריאות שמחה וקריאות "יש!", שפילחו את האוויר. "זה רגע שחיכינו לו כל כך הרבה זמן," אמרה דניאלה, שהגיעה עם שני ילדיה הקטנים. "אני מרגישה שזה נותן לנו תקווה, אבל הדרך עוד ארוכה."
פאני נחמני שלימדה את רומי הגיעה גם היא לכיכר החטופים: "לימדתי אותה בבית־ספר יסודי, אני כל שבת פה מתחילת המלחמה ורוצה שרומי וכל החטופים יחזרו כבר. אני לא דואגת יותר לגבי רומי אני יודעת שהיא בסדר, אני יודעת שהיא תחזור בשלום וצריך לאפשר לה להחלים ."
הכיכר, שהפכה לסמל של מאבק נחוש להשבת החטופים, התמלאה ברגשות סוערים. אנשים רבים בכו, חיבקו זה את זה, ורבים נעמדו עם שלטים שעליהם כתוב "עד שכולם יחזרו" וכן עם שלטים עם תמונות החטופים. כאשר הקריאו בקול את שמות כל 97 החטופים שעדיין נמצאים בשבי החמאס, החלו לשיר "עם ישראל חי", כאשר הקהל הרים את קולו, כאילו רוצה לחזק את ידי המשפחות שנותרו עדיין בחוסר ודאות.
חברותיה של רומי בבית של ירדן אחותה (צילום :ללא קרדיט)
בין האנשים שעמדו בכיכר הייתה גם מיכל, אמא לתאומים, שאמרה בעיניים נוצצות: "אני רק מחכה לראות את רומי, אמילי ודורון מגיעות ארצה, זו ההצלחה של כולנו. מה שמאחד אותנו זה לא המלחמה, אלא התקווה והיכולת שלנו להחזיר את מי ששלנו". שחר, סטודנט באוניברסיטת תל אביב, הוסיף: "אני עומד פה היום כי הבנתי שהחזרת החטופים היא לא רק עניין מוסרי – היא עניין של אחדות. תראו כמה אנשים נמצאים כאן, כמה שמחה מתפרצת ברגעים האלה. זה מה שיכול לרפא את הפצעים של החברה שלנו".
אבל לצד התקווה והשמחה, נשמעה גם ביקורת על הדרך הארוכה והמייגעת שהובילה לעסקה. נועה, תושבת תל אביב אמרה: "העסקה הזאת הייתה על השולחן כבר במאי. כמה חטופים מתו מאז בשבי? כמה חיילים נוספים נהרגו בעזה? הממשלה הייתה צריכה להבין כבר אז שמדובר במצב חירום. אם היו עושים את זה קודם, אולי היינו חוסכים כל כך הרבה כאב וסבל". דברים דומים נשמעו גם מפי עידו, תושב רמת גן: "המדינה הראתה שהיא מסוגלת, אבל למה זה היה צריך לקחת כל כך הרבה זמן? כמה משפחות איבדו את היקרים להן מאז? הלוואי שזו רק תחילת הדרך לשחרור כולם".