נזק בלתי הפיך. הידיעה שפורסמה השבוע ב"ישראל היום", על כך ששר האוצר וחצי־שר הביטחון בצלאל סמוטריץ' מעכב רכש חיוני עבור צה"ל (ייתכן שמדובר במשאבים שהוא חוסך לבניית בית המקדש), הצטרפה לידיעה אחרת על כך שהיועצת המשפטית לממשלה מנעה מן העבריין הצעיר הנצחי איתמר בן גביר להזמין את מפכ"ל המשטרה לשימוע. שתי הידיעות עומדות בצל הכבד הנמצא מעל כולנו בשמונת החודשים האחרונים, מאז פוגרום חמאס ב־7 באוקטובר.
בתקופה הארוכה שבה נמצא נתניהו בשלטון הוא עשה טעויות לא מעטות, לצד כמה החלטות נכונות. לגבי חלק מן הטעויות (כמו נאומו בפני שני בתי הקונגרס ב־3 במארס 2015) יש מחלוקת באשר למידת הנזק הישיר שהן גרמו לישראל: תומכיו יטענו שהיה בהופעתו הישג, ומתנגדיו יטענו כי נגרם בכך נזק. אבל כמעט ללא עוררין, שתי ההחלטות הדרמטיות שלו (מתן האפשרות למימון חמאס ומינוי בן גביר וסמוטריץ') גרמו נזק עצום לישראל, והיו בבחינת בומרנג:
על העדפת חמאס בראשות סינוואר על פני הרשות הפלשתינית בראשות מחמוד עבאס אין צורך להכביר מילים. השגיאה הזו תלווה אותו כל ימיו, ותהיה סימן ההיכר הבולט ביותר של כהונתו. ההחלטה להכניס את הימין הסהרורי לממשלתו, לאחר שהבטיח כי לא יעשה זאת, העמידה את ישראל בפני מצב בלתי אפשרי בעולם. ציטוטי השרים הללו, המכהנים בקבינט המדיני־ביטחוני, משמשים את כל חורשי רעתה של ישראל, ומהווים מעין הוכחה לכוונותיה האמיתיות של ישראל. על הנזקים שגורם סמוטריץ' לכלכלה הישראלית ולביטחון ישראל נשלם עוד שנים רבות לאחר שיסיים את תפקידו. תופעת בן גביר לא זקוקה לשום הארה.
נתניהו יאמר, כמובן, שאת החלטות הבומרנג הללו הוא קיבל מתוך מצוקה. אך מצב זה אינו נדיר. מנהיגים עומדים תמיד בפני סוג כזה או אחר של מצוקה, ומישהו אחר במקומו היה מקבל החלטות שונות לחלוטין. את הנזק שגורמת כהונתו המתמשכת למדינת ישראל לא יהיה אפשר למחוק או לטשטש, גם אם יצליח לדחות את הבחירות הבאות בעוד כמה חודשים.
יצרנית הנקניקיות. עיכובם לחקירה של איתן אורנשטיין, לשעבר נשיא ביהמ"ש המחוזי בתל אביב־יפו, ושל אפי נוה, לשעבר ראש לשכת עורכי הדין, הוא אבן דרך חשובה בסאגת הוועדה לבחירת שופטים בשנים האחרונות. מאחורי וילון בעייתי מאוד של בחירת שופטים על בסיס פוליטי, שגם הוא תקדימי ומזיק, מתגלה סיפור שכל־כולו אינטרסים כלכליים וקשרים אישיים תמוהים.
יושבי ראש הוועדה היו בעבר אישים משמאל ומימין. היו ביניהם שרי משפטים מעולים, והיו כאלה שהרשימו פחות, אבל לא היה שום שר משפטים שהוזיל את הוועדה הזו כפי שעשתה איילת שקד. בעקבות חשיפת השיחות בינה לבין נוה, שהותירה רבים פעורי־פה לשמען, "הסבירה" השרה לשעבר כי זה "לא נעים לראות איך מכינים נקניקיות". עובדים במפעלי בשר מיהרו לבקר אותה על דבריה, בטענה שמדובר בתהליך נקי שבדרך כלל מתקיים במקומות לא מרכזיים, שלא מפריעים לציבור הרחב.
אבל הבעיה אינה תהליך עיבודו של המוצר הזה, אלא שבמקום להביע צער וחרטה על דבריה בשיחות הללו ולפרוש בשקט מהחיים הציבוריים – היא העדיפה להתמודד עם הסחי הזה באמצעות הטעון העברייני הרגיל: כולם מתנהגים כך, ורק אותי תפסו. אז לידיעתך, הגברת שקד, לא כולם מתנהגים כך, והשובל הבעייתי מאוד שהותרת אחרייך בעקבות כהונתך יישאר בבתי המשפט עוד שנים רבות לאחר שסיימת את תפקידך.
הדו־שיח המצמרר בין אורנשטיין, כמועמד לתפקיד נשיא ביהמ"ש המחוזי בתל אביב־יפו, לבין נוה, כחבר הוועדה וכראש הלשכה, יכול היה להתקיים רק עם אדם כמו שקד בראש הוועדה – ועליה לתת את הדין על כך לא פחות משותפיה המפוקפקים.
