השבוע רעדו אמות הסיפים, כלומר, אם אתה אחד מאנשי הצנטרום של הפיילה התרבותית, שחייו נעים מגלריה להשקה, לפרמיירה ולטקסי כיבודים. נדמה שמשהו חשוב עד מאוד קרה: שר התרבות מיקי זוהר פרסם מתווה ותוכנית עבודה, שבבסיסם ההבנה שהתרבות הישראלית צריכה להיות יותר פופולרית ופחות חברית. אבל מה בדיוק הבעיה בכך? ובכן, ברוכים הבאים לעולם המעוות של התרבות הישראלית ותקצובה.
התרבות בישראל תמיד היתה תרבות "עטינית", שכל קיומה מתאפשר בזכות היותה צמודה לעטין אוצר המדינה. ככה זה בארץ קטנה, מוקפת אויבים ודלת תקציבים, שבה "תרבות" היא לא מותרות אלא חובה – כי מי אנחנו בלעדיה?
הצד האפל של תרבות עטינית הוא הסימביוזה הלא בריאה בין פקידי משרד התרבות לפקידי היוצרים. אין תחום שבו זה בולט יותר מאשר האמנויות הממסדיות עתירות התקציב, כמו התיאטרון והקולנוע. לאורך עשורים, האמנות הממסדית בישראל נהנתה מסידור עבודה ארוך טווח בין פקידי תרבות – חלקם יוצרים כושלים, שהבינו מהר מאוד שהכסף גדל על העצים של משרד התרבות – לפקידי ממשל, שראו את עצמם חלק מאותו הממסד. גם אם בשדה האמנות לא התקיים גוף צנזורה עצמית מקביל ל"ועדת העורכים" של העיתונות, לא היה בכך צורך. רוב היצירה הישראלית הממוסדת הכפיפה את עצמה מרצון לנרטיב הלאומי־ציוני, כל עוד הוא היה מהצד הנכון.
כך נוצרו במשך השנים יצירות שהיו קודם כל ממסדיות, ואחרי זה אולי צבטו את הממסד, בעדינות רבה. פרט ל"מלכת אמבטיה" העתיק של חנוך לוין, כמה יצירות חתרניות המאתגרות פוליטית את רוח המפקד עלו בישראל לאורך השנים? אין פלא שלאורך השנים, רוב היצירות החתרניות נוצרו בידי יוצרים שלא ביקשו את תמיכת הממסד. ככה זה כשאתה מדושן בכספי הממסד – קשה להתנתק מהעטין. ככה נוצרת תרבות "מחאה" סלונית, אמנות שכל עיסוקה הוא בצדקת דרכה. לכל היותר צקצוק בקרב חברים פה והפרחת סיסמאות למשוכנעים שם. תרבות של תאי הדהוד וכיבודים הדדיים. וכשעולם האמנות והממסד רואים עין בעין את אותן מחיאות הכפיים – אין פלא שאלו נשמעו במשך שנים רבות כצליל של מחיאת כף יד אחת.
בניגוד לתרבות הפופ או לתרבות רחוב מיידית ואימפולסיבית, תרבות ממוסדת עתירת תקציבים היא נושאת מטוסים כבדה מאוד. לוקח זמן רב מהרגע שבו הקפטן מוריד פקודה ועד שהמסלול משתנה. בהתאמה, הזמנים השתנו, הממסדים הפוליטיים השתנו, אבל במשרד התרבות השתמרה תצוגת קבע של מוזיאון. אותם הפקידים מחלקים את הכספים לאותם היוצרים, או לרפליקות צעירות שלהם.
בתקופת רגב החלו לנשב רוחות חדשות במשרד התרבות. בניגוד לדעה הרווחת בענף, רגב עשתה לא מעט למען מטרתה המוצהרת – שינוי מדיניות התקצוב בין מרכז לפריפריה. נכון, זה לא היה מיידי, ובוודאי לא קיצוני כמו שקיוו או חששו היוצרים (תלוי במרחק מהצלחת), אבל השינוי הגיע לאורך השנים. ממסד התרבות גילה שיש חיים גם מחוץ לתל אביב. קולות חדשים נכנסו לתמונה, הוועדות המסדרות פורקו בחלקן, לקטורים חדשים החלו לבחון את הבקשות וממסדים מעבר לחומת נתיבי איילון החלו לקבל תקציבים שוויוניים יותר.
בבסיס התוכנית של זוהר לקולנוע הישראלי שהוצגה השבוע עומד ביטול מוסד הלקטורה, כלומר – מקצוענים מהתחום שבוחנים מקצוענים אחרים מהתחום אם הם ראויים או לא ראויים לתמיכה. גילוי נאות: שימשתי יועץ־לקטור באחת מאותן הוועדות, ואתחיל בזה שאנשים רעים ומרושעים לא מצאתי שם, אלא שלפעמים המבנה יוצר את העיוות. אם נזכור שמדובר ממילא בחבורה קטנטנה ומצומצמת של מקצוענים, לרוב ותיקים מאוד בתחום, מה הסיכוי שממסד הלקטורה לא יהפך לקליקות של תן וקח, ושמור לי ואשמור לך? ככה זה כשהלקטורים השנה הם היוצרים שיגישו בשנה הבאה בקשה לתקצוב מהלקטורים־יוצרים שהם תקצבו בשנה שעברה.
זוהר מבקש להפוך את הקהל ללקטור העיקרי, שעל פיו יישק דבר. במבט ראשון זה רעיון לא רע, וגם ההשלכה שלו בהשקעה ב"טאלנטים", כפי שמבקש זוהר לעשות. אבל בחינת ההשפעה של הדבר במדינות אחרות מראה שמדובר במהלך שגוי, שמוביל לפופוליזם זול ולהיווצרות של אמנות בידור סלונית, שמרצה את הקהל במקום לרצות את הפקידים. קביעת ההצלחה בקופות היא לקטור בעייתי לא פחות, שכן מטבע הדברים רוב הקהל נוטה לשבת במרכז האולם, ובשוליים נותרים הרבה מאוד כיסאות ריקים.
משרד התרבות יכול לנהל מדיניות משלבת ונכונה יותר בטווח הארוך. במקום לבטל את מוסד הלקטורה, היה עדיף להתמודד עם הרכבו. לא למנות אנשים לכל החיים, ולא לתמוך ביוצרים מכאן ועד החברה קדישא. הדבר שצריך לעשות הוא לחדש ולרענן את מוסד הלקטורה גם בכוחות חוץ־ממסדיים, צעירים, רחוקים, ובעיקר כאלו שיהיו חסרי מחויבות לקליקה כזו או אחרת. כמו כן, בוודאי ראוי לתת לקהל הרחב והפחות "מקצועי" להעמיד נציגים שיבחנו את בקשות התמיכה. ואולי המדיניות העיקרית של משרד התרבות צריכה לבחון את מהותו, והיכן הוא רוצה למקד את השפעתו.
האמת היא שתרבות מצליחה לא צריכה את משרד התרבות כיום. מי שהכי זקוקים לו הם היוצרים שבדרך לשם. אלו שמפאת מוצאם – מחברות ישראליות מנותקות מבחירה או מודרות היסטורית – נמצאים בשולי הממסד התרבותי: חרדים, ערבים, פריפריה. בכל שנה גדל ומתעצם מספר הבקשות שהחברות השונות בישראל מגישות לתמיכה. הסיבה לכך היא שהן נמצאות בדרכן להיות יותר ויותר מעורבות בחברה. משרד הבריאות צריך להקצות תמיכה באופציות העתידיות של התרבות, ולשים את הכסף אצל יוצרים מבטיחים וחסרי אמצעים, שעבורם התקצוב לא מתבטא בשאלה איזה כיבוד יוגש בהפסקה, אלא אם תהיה יצירה או לא תהיה יצירה.
כחלק מהביקורת על המדיניות החדשה של זוהר, נטען שבשבעת החודשים האחרונים הוא לא מילא את תפקידו, מאחר שלא הגיע לשום פרמיירה או הצגה. השר הסביר שבשל המצב, הוא לא היה מסוגל לחוות תרבות כאילו אין מלחמה, אך עצם הביקורת מראה כמה טועים אנשי התרבות העטינית. שר התרבות צריך לנהל את מדיניות התקצוב לתרבות וליצירה כמיטב יכולתו, ולא ככספי חלוקה לחברים בממסד הכיבודים ההדדיים של המבואה. במיטבה, תרבות היא החופש לבחור. יש שם לתרבות שנכפית על הקהל – קוראים לזה חינוך מחדש.
