שלושה סימני דרך ניתבו בימים האחרונים את מגמת ההסלמה לקראת מלחמה כוללת בזירה הצפונית. הסימן הראשון היה ההודעה על ביקור גנרל קורילה – מפקד פיקוד המרכז האמריקני במפקדת פיקוד הצפון בליווי הרמטכ"ל.
על פי הדיווח, הוצגו בפניו התוכניות המבצעיות למתקפה נגד חיזבאללה. הסימן השני קיבל ביטוי במפגשי השר דרמר וראש המל"ל הנגבי בוושינגטון במאמציהם לגיבוש תנאי הסדר להפסקת אש עם חיזבאללה. סימן הדרך השלישי הדהד בעוצמת התקפת הרקטות של חיזבאללה בליל שלישי-רביעי. לכך נוספו איומי נסראללה בצהרי יום רביעי, בהבטחה להרחבת התקפות האש נגד ישראל ל"יישובים חדשים".
על פי דיווח משבוע שעבר ב"וושינגטון פוסט", חיזבאללה יסכים להסגת כוחותיו מקו הגבול צפונה לכיוון נהר הליטני, וישראל מצידה תסכים לתיקוני גבול על פי דרישת חיזבאללה בנקודות המחלוקת בקו הגבול. הסדר כזה נראה על פניו סביר. אלא שחיזבאללה, שנדרש ללא יותר מהרחקת כוחותיו צפונה, יוכל לשוב בכל רגע שיבחר אל קו הגבול בתנועה מהירה ומפתיעה. מבחינתו מדובר רק בשינויי היערכות, ואילו ישראל נדרשת לתשלום קשיח בשטחי אדמה, בנסיגה שאינה בת חזור. הסדר כזה מסמן השפלה ותבוסה לישראל. הוא יבטא שוב מוכנות ישראלית לקניית שקט תמורת תשלום באדמה ישראלית ריבונית, צעד המתפרש כ"דמי חסות" וחולשה.
בשטח הכפר ע'ג'ר, לדוגמה, שחציו הצפוני הוכר על ידי האו"ם כשייך ללבנון, הסכמה ישראלית לנסיגה, במיוחד במצב שבו חיזבאללה היה הצד שפתח במלחמה, תציב את מדינת ישראל בפני דילמה קשה של פגיעה, עד כדי בגידה, בתושבי הכפר שהם מכבר אזרחים ישראלים.
נראה כאילו גם לאחר תשעת חודשי הלחימה עם חיזבאללה, כמו בכל שנות הלחימה ברצועת הביטחון, ההנהגה הישראלית מתקשה להבין את עורמת נסראללה. כבר בשנים הראשונות ללחימה ברצועת הביטחון, ההנהגה הישראלית לא פירשה נכון את זהותו הרעיונית של חיזבאללה כנושא דגל ה"מוקאוומה". המושג תורגם בשטחיות ל"התנגדות" וכך טופחה ההנחה שחיזבאללה ממוקד במטרה של "שחרור שטחי המולדת". מכאן גובשה הציפייה שנסיגה ישראלית מכל אחיזה באדמת לבנון, תוביל את חיזבאללה לסיום המאבק בישראל.
אלא שרעיון המוקאוומה ביקש מלכתחילה הרבה מעבר לכך. המאבק ל"שחרור אדמת לבנון" היה רק האמתלה: מראשית המאבק בישראל, מטרת חיזבאללה כיוונה ללא פחות משערי ירושלים. בהיגיון הזה, עילת חוות שבעא ונקודות הגבול שבמחלוקת משמשת את חיזבאללה כאמתלה להצדקת המשך הלחימה, למול האופוזיציה בלבנון ולמול הזירה הבינלאומית. המתווכים מוטעים כך לחשוב שאם רק יוסדרו "השטחים שבמחלוקת" תיפתח הדרך להסדרת היציבות בין ישראל ללבנון. זו כמובן אשליה.
דיבורי הרהב של נסראללה ממוקדים במאמץ עקבי להשפלת כבודה הריבוני של ישראל. באטמוספירה הזו, ההנהגה הישראלית אינה יכולה להסתפק בציפייה הבסיסית להשבת התושבים לבתיהם מתוך תנאי שקט בניחוח של הסדרי ביטחון. במבט הזה, אסור לישראל להסכים להסדר שיתפרש באזור ככניעה לסחיטה. ראוי להזכיר, במרחב התרבותי שבו אנו מתקיימים, מי שאינו יכול להגן על כבודו – ספק אם יוכל להגן על קיומו.
