מהתחביבים הוותיקים שלי בפרוס ימי תשעה באב – והאמת היא שגם במועדים יהודיים אחרים – הוא לבחון את הררי המילים הנכתבות לרגל המועד ושיש להן נגיעה אקטואלית, ולשים לב לתופעה מעניינת ואף מפעימה: כל אחד יכול למצוא במקור ההיסטורי והתיאולוגי סימוכין לעמדה המדויקת שלו עצמו.
נכון, אנשים עושים את זה גם עם פרשת השבוע, אבל בתשעה באב זה בולט במיוחד.
הן סיפור הנושא פוליטי במובהק: הוא כולל ריב פנימי ואויב חיצוני, הוא מעמת בין תפיסות שכל אחת מהן רואה בחברה אסון, הוא כל כך מתאים ומדויק עד שהוא כאילו הוזמן מראש רק כדי לשמש תפאורה לדיבייט שבעוד רגע יחל כאן ממש על הבמה.
ומה אז? הדיון מתחיל, וכל אחד יודע להסביר במדויק מדוע העמדה שלו מקבלת חיזוק אדיר בדיוק מהאירועים האלה, והכל נעשה יגע ואפילו קצת מצחיק ומריר.
האמת היא שזה מכבר גיליתי שזהו המאפיין העיקרי של הוויכוח הפנימי בישראל כבר הרבה זמן: היכולת ליטול טיעון מנומק של צד אחד, להעביר אותו כמות שהוא, על קרבו ועל כרעיו, ממש באותן המילים, אל הצד השני – ואף אחד לא יחוש בהבדל.
כשהוויכוח מגיע לשלב הזה – אות הוא שאנחנו בצרות.
על דבר אחד יש ותהיה הסכמה גורפת – על כך שהקרע הפנימי מזיק ומביא לחורבן. והאמת? פיסת הקונצנזוס הזו מגדילה את הייאוש עוד יותר, כי התוצאה היחידה שלה היא הגברת הוויכוח עוד יותר, כשכל צד אומר לחברו: ראה לאן קרע פנימי יכול להוביל. אולי תסתום?
אין באופק נוסחה שתפתור את המצב, ובוודאי ששיח בלתי פוסק בעניין לא מביא תועלת, כאמור. אנו בשלב שבו תפקידו היחיד של טיעון הוא חיזוק עמדה קיימת ולא ניסיון לשנות עמדה נגדית. אז מה כן?
לא אתעייף מלהשמיע שוב אותה מנגינה שאומרת: אין שום צורך להשתכנע בעמדה נגדית. אין גם צורך להסכים איתה, ואין אפילו צורך לכבד אותה. והאמת? אפשר אפילו לבוז לה.
צריך רק להכיר בכך שהיא קיימת והיא לגיטימית. הסיפור הגדול של חיים משותפים בסביבה דמוקרטית מתחיל וגם נגמר בהכרה בכך שיש צד שני ושהוא לגיטימי. ברגע שהעמדה הזו ברורה – אפשר לריב ואפשר להתעמת. זה אף פעם לא יהיה טוטאלי בשיעור שיאיים על עצם הקיום.
הרעיון הבסיסי הוא: גם כשאני צודק – לא בטוח שדעתי תתקבל, שהרי המרחב הוא משותף, ובמרחב משותף יש דעות שונות ועמדות שונות. וזהו. יותר מזה אנחנו לא צריכים.
אין שום צורך להשתכנע בעמדה נגדית. אין גם צורך להסכים איתה, ואין אפילו צורך לכבד אותה. והאמת? אפשר אפילו לבוז לה. צריך רק להכיר בכך שהיא קיימת והיא לגיטימית
אולי יום אחד יתברר שהבעיה כולה החלה בהעמדה הגבוהה מדי של רף הציפיות. כשהדרישה היא להסכמה הדדית, לכבוד הדדי או לחיים משותפים מתוך אהבה, מזניחים לעיתים את התובנה הכי בסיסית שעומדת ביסוד כל מערכת יחסים: בחיים משותפים אף אחד לא מקבל את כל מה שהוא רוצה.
והידיעה הזו, במידה מסוימת היא הביטוי הנעלה ביותר של אחווה ושל חיים משותפים וגם של אחדות יהודית וישראלית, התפיסה שאני לא לבד בעולם, במרחב, במדינה – אני, במהותי, חלק ממשהו. זהו מסר שבעיניי הוא נעלה יותר מכל סיסמת אהבה שהיא.
