הבעיה הישראלית בארצות הברית עמוקה יותר מכל מה שחשבנו

המלחמה הרב-זירתית שאנו בעיצומה האיצה וחשפה תהליך ארוך-שנים של שינוי פנימי עמוק אצל הידידה הכי טובה שלנו. גם בלי קשר להתנהלות של ישראל, ארצות הברית עוברת תהליכים חברתיים ותהפוכות שבסוף, לצערנו, משפיעים גם עלינו. את ההשפעה המובהקת ביותר אפשר לראות בשמאל האמריקני – תנועות למען שוויון זכויות והזדמנויות, מאבק באפליה על רקע גזעי ומעמדי צברו פופולריות וכוח פוליטי. בניגוד אלינו, אלה שמתנגדים לעצם קיומה של מדינת ישראל לא רק שזיהו את זה בזמן, אלא כבר שני עשורים עסוקים בחיבור עוד מאבק אחד לרשימה הזו – המאבק הפלסטיני.

החל ממאבקים מקומיים ועד למדינתיים וארציים, ואפילו במקומות עבודה – יש נושא מדיניות חוץ, כמעט אחד ויחיד, שתמיד נמצא על האג'נדה – מדינת ישראל והסכסוך הפלסטיני. אם בהתחלה המסר העיקרי היה התנגדות לכיבוש הישראלי וקריאה לחרם על ההתנחלויות, זה הפך לחרם על ישראל כולה ואנטי-ציונות – התנגדות לעצם הרעיון שלעם היהודי יש זכות למדינה משלו.

ישראל, בכוונה ובמלאכת מחשבת, שורבבה לתוך מאבק חברתי רחב יותר ולאט לאט נוצרה המשוואה – אם אתה מגדיר את עצמך כשמאל פרוגרסיבי ורוצה להיות חלק מהתארגנויות מסוימות, אתה לא יכול לתמוך במדינת ישראל. אם את רוצה לצעוד איתנו ולהיות מזוהה עם הארגון את צריכה לבחור – או תמיכה בציונות או להיות חלק מאיתנו. את לא יכולה גם וגם.

אלה הפכו למטרות ממש מנוגדות. יש רשימה של נושאים שכל מי שתומך בזכויות אדם ואזרח צריך להחזיק בהן באותה הדעה – מהתנגדות לאיסור הפלות, תמיכה בהגבלה על נשיאת נשק, קריאה לפעולות נגד אלימות משטרתית ומלחמה במשבר האקלים. הסיפור הישראלי-פלסטיני הוא כמעט תמיד נושא מדיניות החוץ היחיד שם. לא צפון קוריאה או סין, בטח לא איראן, התנגדות למדיניות רוסיה נכנסה רק בעקבות המלחמה. מכל הבעיות בעולם, הסכסוך שלנו הנושא הדחוף ביותר. הוא זה גם שמסמל את הפער הבין-דורי ביחס למדינה. הפער הזה קיים גם בנושאים האחרים שציינתי, אבל בעוד שבשמאל האמריקני רבים מדור הבייבי-בומרז מתייצבים כמעט באותו שיעור כמו הצעירים בנושאי הפלות, אקלים, שוויון לקהילות מוחלשות – בסוגיית ישראל ההתפלגות נראית קצת אחרת.

ברית במשבר – פרויקט מיוחד

השפעה קצרת-טווח? כנראה שלא

פעם ישראל הייתה רעיון מגניב. מדינה צעירה שקמה מהאסון הגדול ביותר, מוקפת אויבים, מצליחה נגד כל הסיכויים לא רק לשרוד – אלא גם להביא רוח של חדשנות ודמוקרטיה במזרח התיכון. הדבר המגניב לעשות היה להגיע להתנדב בארץ, להשוויץ כילד יהודי שיש לך משפחה בישראל, שאתה מבקר וכמובן לתורם לשגשוגה של המדינה שהיא סך הכול ניסוי מוצלח לפי כל הסטנדרטים של המערב אז. לאומיות הייתה במיינסטרים, הקמת מדינות חדשות לעמים שעד כה לא הייתה הכרה בזכותם להגדרה עצמית נראה כמו הסדר החדש והמתקדם. בגיל 76, ישראל כבר לא כל כך צעירה, לא חלשה ולא נתפסת כאנדרדוג במזרח התיכון. תמיד ניסו לקעקע את מעמדנו, זה לא שאז כולם העמיקו בעובדות, אבל למען האמת התאמנו יותר לרוח התקופה, אל מול קמפיינים שונים – שלנו היה המוצלח יותר. כל זה היה למרות אנטישמיות שתמיד הייתה ברקע ולא נעלמה. זה היה עניין של זמן עד שהפופולריות של הרעיון הציוני בקרב אמריקנים תתחיל להישחק והנה אנחנו אחרי תהליך ארוך ועשורים מבוזבזים.

זה לא שהתהליך הזה לא היה מוכר לממשלות ישראל לדורותיהן, שמענו לא מעט כותרות על המלחמה של משרד החוץ, הקמת המשרד לעניינים אסטרטגיים למאבק בדה-לגיטימציה ובתנועת ה-BDS, מלחמה באנטישמיות בקמפוסים ועוד. עם זאת, בפועל מעט מאוד הגיע לביצוע, בין היתר כי גם הממשלות לא הציבו את אפשרות ההידרדרות של יחסי ישראל-ארצות הברית כאחד מהאיומים האסטרטגיים על המדינה, לצד איראן, חיזבאללה, חמאס ועוד. התמיכה הדו-מפלגתית בישראל, שנשמרה לאורך שנים, הייתה אחד מהנכסים האסטרטגיים החשובים ביותר שהיו לישראל, גם במונחים של סיוע צבאי שניתן להעביר בבית המחוקקים וגם מבחינת שיתוף הפעולה הביטחוני וכמובן כמסר אל אויבינו על החוזק ועוצמת הברית הזו שאותה יהיה קשה לערער.

הדה-לגיטימציה בקרב קהלים גדולים באמריקה לא רק פוגעת במעמדה של ישראל רק לתקופה הקרובה, אלא גם שנים קדימה. אם החלטות היו מתקבלות דרך הפריזמה הזו, אפשר היה למזער את הנזק.

אם פעם אלה היו רעיונות שבשוליים, היום מדובר על כוח עולה בארצות הברית. גם אם לא מדובר ברוב האמריקנים, אלה צעירים בשמאל שצוברים כוח פוליטי ומשקל עולה וכבר אי אפשר להתעלם מהם. אנחנו רואים בסקרים לאורך השנים שבקרב דמוקרטים התמיכה בישראל נשחקת, בעוד שהתמיכה בפלסטינים דווקא מתחזקת – וניתן לראות את שינוי המגמה מתחיל בסביבות 2015.

זניחת התמיכה הדו-מפלגתית

הכהונה השנייה של נשיא ארצות הברית ברק אובמה, שהייתה מלווה במשברים רבים ופומביים מול ישראל, לא תרמה לדעת הקהל בקרב הדמוקרטים. הנאום בקונגרס של ראש הממשלה נתניהו נגד הסכם הגרעין עם איראן נתפס בקרב תומכיו של הנשיא כצעד מתריס לא רק של ראש הממשלה, אלא של מדינת ישראל כולה. עם היבחרו ב-2016 של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, במה שנתפס בעיני ישראלים רבים כמהלך שישראל תרוויח ממנו – לטווח הארוך הוא גם יצר נזק בקרב הדמוקרטים. גם הפעם זו לא עצם העובדה שהוא נבחר שגרמה לזה אוטומטית – אלא ההתנהלות של ממשלת ישראל. ראש הממשלה נתניהו מיצב את עצמו כחבר הכי טוב של הנשיא טראמפ, הרבה מעבר ליחסי ראש הממשלה ונשיא אמריקני בעבר. זה גרם אוטומטית לכל מי שמתנגד לו בארצות הברית, ויש לא מעט כאלה, להתנגד גם למי שמזוהה איתו – נתניהו, ואיתו יחד עם ישראל. גם כאן, זכורה במיוחד ההחלטה שלא לאפשר לשתי חברות קונגרס דמוקרטיות, חלק מהאגף הפרוגרסיבי במפלגה וחבורת ה"סקוואד" – ראשידה טאליב ואילהאן עומאר, להיכנס לישראל, לבקשת נשיא ארצות הברית טראמפ. הנזק הפוטנציאלי בדעת הקהל האמריקנית היה ברור, ספציפית בקהל הזה שגם כך מתרחק מישראל – ושוב לא היו הפתעות – זה הרחיק עוד יותר ציבור שלם מישראל ובעצם חיזק את המשוואה שכל מי ששונא את טראמפ, צריך להתנגד גם לישראל.

השיקולים הפוליטיים היו ברורים גם אז, זה גם לא עניין של מה בכך לסרב לבקשת נשיא אמריקני, אבל אחרי קדנציה של אובמה שבה החיכוכים היו פומביים כל הזמן, השבר העמיק.

נהוג לחשוב שנשיא ובכירי הממשל מתחלפים כל מקסימום 8 שנים, אבל המעשים הללו לא רק מלהיטים את הלהבות, הם עושים נזק ארוך-טווח. עימות מול הממשל האמריקני תמיד היה ולכל ממשלות ישראל, פשוט לא באופן פומבי כזה – ויש לזה מחיר גם בדעת הקהל.

כשיוצקים את ההתנהלות, עם אי חשיבה אסטרטגית על ארצות הברית ואיך לפנות לצעירים, לקהילות חדשות ושמירה בכל הכוח על הברית והתמיכה הדו-מפלגתית, מקבלים בסוף את התבשיל שבישלנו – ישראל היא סוגיה מפלגתית, פוליטית, שלתמוך בה לעיתים אומר גם על השיוך הפוליטי שלך בארצות הברית. זה מתכון מדיני לא מוצלח במיוחד שהיה מוכן בדיוק בתזמון הגרוע ביותר, ערב פרוץ המלחמה

הפוליטיקה של ביידן

מאז זה רק החריף, במיוחד נוכח המעשים שכן נקט ממשל ביידן. בממשל ביידן ראו לעיתים את ההתנהלות הישראלית כממש עלבון פומבי – גם מסייעים וגם מקבלים עימות קולני. שוב, תמיד היו חילוקי דעות ועימותים מאחורי הקלעים, ממשלות ישראל לא אמורות לקבל כמובן מאליו ולהסכים לכל בקשה אמריקנית, העניין הוא לא רק ה"מה" אלא יותר ה"איך". וכשהעצמת הביקורת והחיכוך מול הממשל טומנים בחובם רווח פוליטי, האיך הופך לקולני ופומבי.

ושלא נטעה, גם הנשיא ביידן, בשנת בחירות, נמצא בבעיה פוליטית. התמיכה שלו בישראל עולה לו מחיר בקרב מצביעיו. זה לא שהוא חושש הם יעברו לטראמפ, אבל אם האכזבה ותחושת התסכול שלהם תיגבר הם עלולים פשוט לא להגיע. כבר ראינו בעבר איך הילרי קלינטון הפסידה בגלל מצביעים שלה שפשוט לא התייצבו לקלפיות. כשהמשחק הפעם בבחירות הוא לא לשכנע להצביע למועמד מסוים, אלא לגרום לקהל שלך להגיע להצביע, יש לזה אפקט קריטי במיוחד.

כשהקהל האמריקני רואה את ארצות הברית מחמשת את ישראל בסכומי שיא, ואז מודיעה באופן גלוי שעל אף עמדת ארצות הברית יהיה מבצע ברפיח, כשרואים שרים בממשלה תוקפים את הנשיא ביידן, יש לזה השפעה.

בכל הזמן הזה, שונאינו בארצות הברית ידעו לנצל היטב כל מהלומה ביחסים, כל משבר בדרך וכל פעולה של מדינת ישראל כדי להמריץ את הקהל הצעיר לצאת נגד ישראל, בתהליך שרק הקצין. בממשלת ישראל הכירו היטב את פעילות תאי הסטודנטים הפרו-פלסטינים בקמפוסים, את שינוי דעת הקהל בקרב הצעירים ופשוט לא טיפלו בזה מספיק, לעיתים אף הזיקו.

כל המרכיבים הללו יחד יצרו דעת קהל בעייתית ובעיית הסברה – שכמו ברבים מהפעמים, היא לא רק בעיית הסברה, אלא גם בעיית מדיניות.

מצאתם טעות לשון?