רומח ארמן בינימין ז"ל היה מחלוצי המדינה וציוני ערכי. הוא זכה להיות בין הטייסים הראשונים שפקדו את דמשק מאז מלחמת הקוממיות. בני היה בן 23 בנופלו, טייס קרב של מטוס מיראז' מהחדשים והמתקדמים אז, בטייסת 101 בחצור. במהלך מלחמת ששת הימים נפל רומח בעת מילוי תפקידו והותיר אחריו את אשתו דליה ואת בתם שירלי.
מקום קבורתו של רומח לא נודע עד היום וכל מה שנשאר ממנו הינה מצבה קטנה וזיכרון.
בני ודליה למדו באותה כיתה בבית הספר החקלאי בפרדס חנה, שהיה באותם ימים שלוחה של ביה"ס הריאלי בחיפה. לאחר מותו, דליה עברה את מרבית חייה כאלמנה, וכיום כמעט 60 שנה אחרי מלחמת ששת הימים זיכרונותיה צפים מדי יום. את תחושת האבל ואת התמודדות המשפחות, האלמנות והיתומים הרבים שהצטרפו לאחרונה למשפחת השכול היא מכירה מקרוב, גם את הכאב של אלה שלא זכו להביא את יקירם לקבר ישראל.
דליה פותחת את מכתבה בדברים הבאים: "במלחמת יום כיפור כתב חיים חפר תוך הקרבות, סוג של צוואה תוך ריצה למחסה בזמן אזעקה, לבתו בת ה-6, את השיר ששר יהורם גאון "אני מבטיח לך ילדה קטנה שלי שזו תהיה המלחמה האחרונה" והמשכנו עוד שנה ועוד שנה, כשהזמן הוא גלגל ענק".
בהמשך היא משתפת בסיפור ובהתמודדות שלה: "טרגדיית השכול פגשה את משפחתנו במלחמת ששת הימים 1967. כקדימון לכך שהופלו ששה מטוסי מיג סוריים ע"י חיל האוויר שלנו, וצוות הטייסים שביצעו המשימה "זכו" (כפי שהיה מקובל באותם ימים, בכרטיסי טיסה לחופשה בפריז). מסיבת יום העצמאות העליזה בתל נוף כבכל שנה הייתה בשיאה, יין, ריקודים וכיף. בני בעלי, שהיה בצוות הזוכים ואני כבר מאורגנים לצאת לפריז. הבאנו את שירלי שלנו בת השנה להורי בחיפה עד לחזרתנו".
ואז, דליה מציינת שהחלו התלחשויות בין הקצינים ושמחת יום העצמאות נפגמה. "בני אומר לי: תיסעי את, ואצטרף אליך בהמשך… כמובן גם זה כבר לא היה על הפרק. אווירת הכוננות התחזקה מרגע לרגע והדאגה שלנו הייתה להחזיר את שירלי במהירות מחיפה לבסיס בחצור, שם גרנו. בדרך לחיפה עצרנו בת"א שהייתה כבר באווירת כוננות וריקה מאנשים ברחובות, הספקנו שנינו לראות את הסרט "גבר ואשה" ביחד. סרט אחרון".
הזוג החזיר את שירלי ותוך זמן קצר המשפחות נאלצו להתפנות מהבסיס כל אחת עפ"י רצונה. בני ירד לטייסת עם חיוך וחיבוק לשתיהן ואמר לדליה: "אל תדאגי לי אני אחזור!" דליה ממילא לא חשבה שיש אפשרות אחרת.
דליה עוד כותבת: "התפנינו להוריו בחולון עפ"י בקשתו, ונשארנו שם 6 חודשים, שאחריהם חזרנו הביתה לחצור, לבד".
"בימי המלחמה הראשונים, בני דיבר איתי כל ערב" כתבה והוסיפה: "ביום הרביעי אמר לי: זהו, המלחמה עם מצרים הסתיימה! שמחנו שנינו".
דליה ממשיכה ומתארת את מהלך הדברים לאחר מכן: "למחרת, יום חמישי 10 בבוקר, שלא כמנהגי צלצלתי לטייסת ואמרו לי: הכול בסדר בני יצא לטיסה. עד היום אין לי הסבר למה צלצלתי. תוך שעות, דפיקה בדלת. מטוסו של בני נפגע ועדין אין פרטים".
משימת התקיפה של רומח הייתה איסמעיליה, בני סואף שבמצרים. זוג מטוסי המיראז' כשבני המוביל ואילן גונן מס. 2 חלפו מעל מתחם נ"מ שלא סומן מראש ע"י המודיעין שלנו. מטוסו של בני נפגע. דליה מסבירה: "לא ראו אותו צונח, למרות שהייתה אפשרות ואמונה שאולי… לשמחתי אילן חזר הביתה בשלום".
אזור הנפילה הוא עם שטחי חולות דיונות. שרידי מטוסו של בני לא נמצאו ובני הוגדר כ"נעדר" עד היום, שמקום קבורתו לא נודע.דליה נזכרת: "הכול קרה ביום אחד. זה אחד מאותם ימים רבים ועצובים בהמשך שעדין לא הבנתי משמעותו. היינו צעירים, שמחים וחדורי אהבה למדינה לחיים ללא סימני שאלה".
עוד היא מספרת: "ב-1978 לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים, יצאה משלחת שלנו לחיפוש שרידים לנפילתו של בני. הצטרפתי לחיפושים עם אדי, אחיו של בני. המשלחת כללה מומחים לזיהוי מטוסים, נציגי זק"א וקצינים בכירים מהחיל. בשטח הצטרף פלאח בדואי שהיה אמון על כוחותינו, אימת אינפורמציה והוסיף, שלאחר מלחמת 73 סוחרי ברזל ניקו את השטח מכל מה שמצאו ובנוסף תנודת חולות הדיונות מקשה על החיפוש. לא נמצא כל שריד מזהה.
נותרנו אני ושירלי בת השנה, עם ארגז כלים ריק. חיים חדשים, דרך חדשה לא ברורה, אין הכנה והכל מעורפל".
על שירלי היא כותבת: "התינוקת היפה שלי, קופי מדויק של אבא שלה, שעדין לא אמרה את המילה "אבא" וגם לא זכתה לומר אותה לעולם, חלל ריק שיש בו רק זיכרונות, סיפורים ותמונות. אין חיבוק של אבא, אין השתתפות בפעילויות הורים בביה"ס כמקובל ואין כתף לתמיכה ועצה. יש – אני איתה והיא איתי. משאב כוח יחידי".
בהמשך היא מתארת באופן מרגש וכנה את תחושותיה אז והיום: "באותן שנים מדיית הטלוויזיה והרשתות החברתיות לא היו קיימות. למילה "טראומה" לא היה תיקוף. התקשורת הייתה אישית תוך אמון מלא בצבא ובמפקדיו.
היום, במלחמת "חרבות ברזל" 2024 הטראגית והארוכה במלחמות ישראל, במת המדיה הפכה את כולנו שותפים לכאב ולצער, וגם לביקורת בלתי נתפסת על משפחות החטופים והמשפחות השכולות.
מצב קשה זה, היה טריגר לפצע האישי שלי, שלא נעלם אף לרגע בחיי ורק שינה את צבעו. מצאתי עצמי מחוברת מחדש לעצב ולקשיים שהופיעו בעוצמה, שנמשכים שנים כה רבות. ושוב חזרו השאלות המטרידות אז ועכשיו, שעל רצף החיים השתדלתי להזיזן מהמרכז, כדי להשאיר מספיק כוח ומקום להישרדות וצמיחה חשובה שלי ושל שירלי. ותמיד, אדבר אליך ואלך בין צלליך, ותמיד אהיה שם בשבילה! והמחשבות הקשות על הלא נודע מתערבבות בדמעות הזולגות מעצמן, מה קרה לבני שלנו ברגעיו האחרונים כשהיה שם לבדו בחולות הדיונות הרחוקות. איך שרד? אם שרד? כמה זמן?"
דליה מסיימת את מכתבה במילים הבאות: "לכל אדם יש ספר זיכרונות, יש אור גנוז באושר שנגוז, וגם אותך תמיד אזכור גברי וחייכני ולתמיד תשכון בלבבי, על כן אלך באור זיכרונותיך שאין יקר ממנו. כתב יחיאל מוהר לחן משה וילנסקי.
"שירלי ואני נותרנו ללא תשובות בחלל ריק. בני שלנו נעדר. אין קבר, אין שבעה ואין מקום להתייחדות פרטית שהיא רק שלנו. "נעדר" סטטוס ללא מסגרת! זה קשה. קיימת חלקת נעדרים סמלית בהר הרצל בירושלים. אבן קרה, שמות ותאריכים ברצף. פורמלי.
"ועדיין מדי בוקר כשאני מתעוררת, אני יודעת שזכיתי במתנה גדולה שממלאת את חיי באור, שירלי בתי. היהלום שבכתר ושני בניה הבוגרים נכדי. ועל כך אני מודה. ומי ייתן וסיוטי המלחמה של 7.10 יסתיימו במהירה ושכל חטופנו יחזרו אלינו ולמשפחותיהם בשלום".
