בימים המטורפים שעוברים עלינו, כשידיעה רודפת ידיעה, והאפשרות של מלחמה אזורית כוללת נמצאת מעבר לפינה, סדר היום הביטחוני הצליח להאפיל ולדחוק פצע מדמם, כואב ומסוכן שנפער בציבור הישראלי סביב הפרשה של מעצר הלוחמים בשדה תימן.
ברגע הזה, אנחנו חייבים להיות ברורים כשמש – אסור לעשות את המעשים בהם חשודים הלוחמים שנעצרו. למרות האמוציות, את המחבלים המתועבים אנחנו הורגים בשדה הקרב, ובמי שהחלטנו לא להרוג ולקחת לחקירה – אנחנו לא מתעללים כשהם כפותים, ובטח לא עושים מעשים חמורים כפי שלכאורה מיוחסים לאותם לוחמים מכוח 100. אנחנו מדינה ריבונית, יהודית, דמוקרטית ומוסרית – והכוח שלנו הוא העובדה שאנחנו לא הם. אנחנו לא נוקטים בשיטות של ארגון טרור, לא מתוך רחמנות על מפלצות האדם הללו, ולא בגלל "שאנחנו לא מבינים איך מתנהגים במזרח התיכון" אלא דווקא מתוך העובדה שכוחנו הוא גם בשמירה על טוהר הנשק. בעוד אויבינו, האסלאם הרדיקלי מקדש את המוות והזוועות ולא בוחל באמצעים נגד נשים זקנים וילדים, אנחנו פועלים אחרת.
לטיעון המוסרי יש כמובן להוסיף את העובדה שאנחנו במתקפה מדינית ומשפטית גם בבתי־דין בינלאומיים, וכן את פקודות הצבא והחוק. אי אפשר לגבות הפרות שכאלה אם אכן נעשו, אי תמיכה בהם היא לא "הפקרת הלוחמים" אלא תמיכה בפקודות הצבא ושלטון החוק.
נכון, המעצר באמצעות שוטרים צבאיים רעולי פנים היה טעות חמורה של הצבא. נכון, מצ"ח והפרקליטות הצבאית נוהגים באקטיביסטיות יתר בכדי לרצות את הדין הבינלאומי. נכון, יש להכיל יותר את טעויות לוחמינו בזמן מלחמה ולא להתייחס לכל לוחם שסרח כאחרון הפושעים. אך כל זה לא מצדיק את המראות של ח"כים ושרים מהימין מתפרצים לבסיסי צה"ל. לא מדובר כאן ב"פיקוח פרלמנטרי" כפי שטען ח"כ צבי סוכות, אלא בשלהוב המונים והתערבות פוליטית בפקודות צה"ל. כדי למצות את הדין עם המחבלים, ראוי שיקדמו חוק מיוחד של עונש מוות למחבלי הנוחבה במקום להשקיע אנרגיה במעשים שמקדמים את פירוק יסודות החברה.
ההתעסקות בשאלת הסימטריה, היא מתישה, מעושה ופוגעת בשיח הציבורי. היא שוללת את היכולת להתייחס בענייניות לכל מקרה לגופו, ומחייבת לכרוך אותו למקרי עבר שלא בהכרח קשורים עם תשתית עובדתית שונה.
אין סימטריה בין הפגנות וחסימות כבישים, קשות ככל שיהיו, לבין פריצה לבסיסי צה"ל ולתאי מעצר של בית דין צבאי. התפלפלות במעשה וטיהור השרץ בטעמים של "סימטריה" אינה מצדיקה את הפעולה. באותה נשימה אפשר להגיד כי גם אם נקבל את הטיעון שהקריאות לסרבנות מילואים על ידי מתנגדי הרפורמה הם אולי לא פחות מסוכנות לצה״ל מהפריצה לבסיסים. ניתן יהיה לטעון כי הן חונות במרחב חופש הביטוי – ויש הבדל בין דיבורים למעשים.
הכנסת צה"ל ככלי בשיח הפוליטי על ידי המחנה הליברלי במערכה הראשונה, מתבטא כעת בפריצה לבסיסים במערכה השלישית על ידי מחנה הימין. המחשבה שאפשר לשלוט על כדור השלג המתגלגל הזה היא שגיאה חמורה, ויש לעצור אותה מיד.
עם זאת, השאלה הגדולה של האירוע היא מדוע התפרץ זעם כה גדול שהוביל לגיבוי הלוחמים, למרות החשדות החמורים נגדם, והפריצה לבסיסים פשתה בחוגי ימין רחבים ולא רק בשוליים הקיצוניים. התשובה היא שיש תחושה אותנטית בציבור הימני שאין סימטריה. יש להסתכל ולהתחשב בתחושה הזו. ציבור גדול מרגיש שהוא ניצח בבחירות, אך מאז המחנה הליברלי עושה לו דה־לגיטימציה בכל תחומי החיים, ומגייס את צה"ל ומערכות אכיפת החוק למאבק בערכיו.
הקריאות לסרבנות טופלו על ידי הרמטכ"ל הלוי וגלנט ברפיון ידיים, וכך גם טופלו המעשים הפליליים במחאות נגד הממשלה – לרבות קריאות הסתה חמורות נגד נתניהו. גם כעת חלקים מאותו ציבור מרגיש שנעשה לדעותיו דה־לגיטימציה בכך שחלקו מתנגד לעסקת חטופים, ואף אולי רוצה ממשל צבאי בעזה והקמה מחדש של גוש קטיף. רק אתמול, צה"ל קרא לאחד ממובילי הקריאות לסרבנות "משרת מילואים עתיר זכויות", ורק לאחר הביקורת הציבורית נאלץ להודות בטעותו ולשגר תגובה לפיה שירותו במילואים ייבחן שוב לאור קריאותיו לסרבנות. זהו יחס שבימין מרגישים ששמור רק למחנה הנגדי.
הציבור הימני מרגיש שהוכרע בשנה שעברה על ידי מחאת קפלן. גם כעת המלחמה לא מתקדמת כראות עיניו – אף שהוא בשלטון. הכעס המצטבר הזה מופנה כלפי מערכות הביטחון והמשפט, ופחות כלפי ממשלת הימין "על מלא"
הציבור הימני מרגיש שהוכרע בשנה שעברה על ידי מחאת קפלן. גם כעת, המלחמה לא מתקדמת כראות עיניו – למרות שהוא בשלטון. הכעס המצטבר הזה מופנה למערכות הביטחון והמשפט ופחות לממשלת הימין "על מלא מלא" שמעודדת את שיח זריקת האחריות מעליה. אך כאמור, הסימטריה העובדתית לא חשובה שכן כל אחד מפרש את המציאות כראות עיניו ומהדהד את הנרטיב ל"בייס".
עלינו להשכיל להבין שלא משנה כמה כל מחנה חושב שהוא "צודק" – חייבים לבחור באחריות שמשמעותה התחשבות ברגשות המחנה הנגדי, תוך ויתורים על ערכים שחשובים לכל צד וויתור על הרצון "להכריע" את היריב במלחמה על אופיה של המדינה. רק כך נוכל להמשיך לחיות פה ביחד, ולהתרכז במלחמה על אויבינו הרבים.
