נולדתי ברצועת עזה בסוף שנות ה-90, אחד משישה ילדים. באותה התקופה, הרשות הפלסטינית הייתה המפלגה השלטת. אבי, כמו רוב האנשים בעזה, מאס בשחיתות של הרשות וייחל לכל אלטרנטיבה. חמאס הבטיחה "שינוי ורפורמה" וזכתה בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית בשנת 2006.
שנה לאחר מכן התעוררתי לקול יריות. אנשי חמאס לחמו בפת"ח, ובסופו של דבר הרגו יותר מ-600 פלסטינים. מהר מאוד התברר שחמאס אינה "השינוי והרפורמה" לה ייחלנו, מה שעורר מחאה. כדי להשתיק את המחאה, חמאס הטילה טרור על תושבי עזה.
בדרך לבית ספר דאר אל-ארקם, שלמדתי בו בשכונת אל-שג'אעיה ליד הגבול הישראלי, קבוצה של רעולי פנים חמושים בקלצ'ניקובים הייתה בודקת כל מכונית. בסוף השנה רעולי פנים פתחו משרדים בבית הספר שלנו כדי לקדם את המחנות הצבאיים של חמאס ולרשום תלמידים.
סיימתי את לימודי בתיכון והתקבלתי לאוניברסיטה האסלאמית של עזה, שם למדתי יחד עם מנהיגי חמאס עתידיים וחברים נוכחיים. כל שיעורי האמנות הוחלפו בתורות אסלאמיות רדיקליות, והבחירות לאגודות הסטודנטים היו פתוחות רק לחברי חמאס, שצברו לעצמם פריווילגיות וחילקו את כל המלגות ביניהם.
השמעת ביקורת לא הייתה אפשרות
לחמאס יש מדיניות של אפס סבלנות לביקורת והתנגדות לכל אחד מצעדי המדיניות שלה. אפילו עצם הדיון אסור. כל עיתונאי שמתנגד או מבקר את מדיניות חמאס מושעה ונחקר. הפגנות אסורות בתכלית. חופש הביטוי בעזה לא קיים. השמעת ביקורת לא הייתה אפשרות.
האמצעי הנפוץ והמלוכלך ביותר שחמאס משתמשת בו כדי להשתיק אזרחים הוא רצח אופי – באמצעות קמפיינים מקוונים, המאשימים מתנגדים בכך שהם עובדים עבור גופים עוינים או מבצעים מעשים לא מוסריים. חמאס גם פורצת דרך שגרה לבתים של אנשים שנחשבים לא נאמנים, משפילה אותם מול משפחתם ושכניהם. התבוננתי בכל זה כסטודנט, בחלחלה גוברת.
ככל שגבר הדיכוי של חמאס כלפי האזרחים הפלסטינים בעזה, איכות החיים התדרדרה. התוקפנות של חמאס כלפי ישראל גרמה לפחות ופחות רישיונות עבודה, ולמגבלות על החשמל בעזה, שהיה זמין רק שמונה שעות ביום. הכלכלה התמוטטה. תנאי החיים החברתיים והכלכליים קרסו. קיטוב חברתי עצום נפער בין האליטה העשירה השייכת לחמאס לבין שאר האוכלוסייה שחיה יותר ויותר בעוני מחפיר. משרות המגזר הציבורי הוגבלו לחברי חמאס, והמיסים על מצרכי יסוד עלו מיום ליום, גם כשיוקר המחיה הרקיע שחקים.
רבים מאיתנו כבר לא יכלו לשאת את זה. אני הייתי אחד מהם.
כשהגעתי לכלא שמעתי את הצרחות של עמיתיי
אף שידענו שמתנגדי משטר מסתכנים במאסר, עינויים ואף רצח, בשנת 2019 החליטו כמה מאיתנו לאחד כוחות ולערוך מחאה כדי להשמיע את התנגדותנו לחמאס. קראנו להפגנה "אנחנו רוצים לחיות" ("בדנא נעיש" בערבית). ההפגנה שלנו עוררה תגובה קיצונית מצד חמאס. הם דיכאו את ההפגנות באלימות וכולנו נעצרנו.
לעולם לא אשכח את יומי הראשון בכלא – עליתי במדרגות בשומעי את הצרחות של עמיתיי, רובם סטודנטים שלמדו איתי ונעצרו לפניי. הוחזקתי במעצר במשך 21 ימים, ועברתי עינויים מסוגים שונים. הכו אותי באלות, והתיזו עליי מים קרים בשעות הלילה המאוחרות של סוף החורף. מצבם של חבריי לא היה טוב בהרבה. היה לי חבר נוצרי בתא לידי. יכולתי לשמוע אותם צועקים עליו: "אתה נוצרי ואתה לא אוהב את המצב? אז לך למדינה אחרת!"
לאחר ששיחררו אותנו, רוב משתתפי ההפגנות היגרו מעזה. חלקם מתו בניסיון לעזוב, כמו תאמר אל-סולטן, רוקח שחטאו היחיד היה שקרא לפיוס בין חמאס לפתח. לא הייתה שום תקווה לשינוי במצב הנוכחי. סבלנו מהטרדות מתמשכות מצד חברי חמאס. תנאי החיים של האנשים התדרדרו. הפער הכלכלי התרחב עוד יותר.
הפגנו שוב ב-2023, ודוכאנו באותו האופן. נעצרתי שוב על ידי חמאס והוחזקתי במשך 14 ימים, הפעם בתא קטן ללא מיטה, ללא חלון, ובקושי עם מספיק מקום לשבת. שוחררתי בערבות ובתנאי שלא אשתתף בהפגנות נוספות. עדיין הבעתי את דעתי מדי פעם ברשתות החברתיות, אבל צווי המעצר אחרי כל פוסט, האיומים וההאשמות בבגידה גרמו לי לאבד תקווה לחולל שינוי כלשהו. עזבתי את עזה באוגוסט, כדי למצוא עתיד טוב יותר לעצמי ולמשפחתי.
עיני נפקחו לסבל של הישראלים
כל הזמן הזה, חמאס תכננה להרחיב את הקיצוניות והדיכוי שלה. הם ידעו מה יקרה כתוצאה מהטבח שלהם ב-7 באוקטובר, כשהם תקפו אזרחים ישראלים. ישראל הגיבה במלחמה רחבת היקף שמטרתה להשמיד את חמאס, ובדרך החריבה חלקים נרחבים מרצועת עזה. עכשיו כל תושבי העיר נענשים על מעשי חמאס.
אני מעריך שקשה לישראלים רבים להבין שיש הרבה חפים מפשע בעזה שסבלו מהרשע של חמאס לא פחות מהם. אני מבין את הישראלים האלה. במהלך חיי כעזתי, הדבר היחיד שהאמנתי לגביי ישראלים הוא שהם כולם שונאים אותנו ורוצים לחסל אותנו כפלסטינים. עכשיו אני יודע יותר טוב.
לאחר שביקרתי את חמאס על מעשיה הנוראיים ב-7 באוקטובר, התיידדתי עם ישראלים, בפעם הראשונה בחיי. מסתבר שרבים מהם, כמוני, פשוט רוצים שהסכסוך הזה ייפסק כדי שיוכלו לחיות בשלום. חברויות אלו פקחו את עיניי לסבל שלהם. יש לי עכשיו הבנה טובה יותר לגבי מה הם חושבים, והחלטתי לא לשפוט אף פעם לפני שאקשיב לצד השני. אני מקווה שהחברים החדשים שלי מרגישים אותו דבר לגבי העזתים הרבים שחיים תחת מגף הדיכוי של חמאס.
לנו הפלסטינים יש פתגם: "תקווה נולדת מרחם הסבל." אני מקווה שאחרי המלחמה, אחרי שחמאס תובס, נוכל ליצור שלום אמיתי ובר קיימא עבור הפלסטינים והישראלים כאחד. גם עזתים רבים מתפללים לזה.
חמזה חוידי הוא פלסטיני מהעיר עזה, רואה חשבון ופעיל שלום. המאמר פורסם במקור באנגלית ב'ניוזוויק' בינואר 2024. תרגום: איתי גיל-לב
