מישהו אמר שם בקהל בהלוויית אלון אבוטבול שהתרחשה בבית הקברות האלטרנטיבי של גבעת ברנר, שאבוטבול נפרד מהעולם בדיוק בצורה שהוא חי בו: באלגנטיות. דומה שעידון ותחכום מולדים אלה, שהיו אכן מוטמעים בו, עזרו לו לאבוטבול, ראשית, להימנע מליפול לבורות ששחקנים מזרחיים אחרים נפלו בהם, ולשמור מרחק מהנרטיב המכפיש את המזרחים של הקולנוע הישראלי.
נראה כי כל רשימה שתוקדש לתרומתם של שחקנים מזרחיים מרכזיים כזאב רווח, או יוסף שילוח, ואפילו, יבדל לחיים ארוכים, גבי עמרני, לא תוכל להתעלם מהתרומה המשמעותית שהייתה להם, בתפקידיהם הקולנועיים, לסטריאוטיפ הלא מחמיא של המזרחי בשיח הישראלי.
רווח עשה זאת בשורה של תפקידים של דמויות מוגבלות אינטלקט שכתב לעצמו בין השאר בסרטים כמו "אדון לאון" (1982), "ספר נשים" (1984), ו"המובטל בטיטו" (1987), וכמובן בתפקידו הידוע כששון, תחת שרביטו של בועז דוידזון, ב"צ'רלי וחצי" (1974) – פושע כושל, מטרידן, רדוף אמונות טפלות, אימפוטנט הנשלט בידי אשתו.
יוסף שילוח אמנם "חזר בתשובה" בסוף ימיו, היכה על חטא והפך לפעיל מחאה מזרחי, אבל זה בלבד לא מחק את תרומתו לשיח ההכפשה, דרך דמויות שגילם בתחילת דרכו, כמו שמש, הרס"ר המוגבל ב"ספיחס" (1982), ישראל, השכן האגוצנטרי ורודף השמלות שהבטן שלו "עושה גלו גלו" ב"משפחת צנעני" (1976), והזכור מכולם – פארוק ("רוצה שאני אחתוך אותך עם מספריים של פיליפינים?") דייר המשנה הדוחה והאובססיבי ב"אלכס חולה אהבה" (1986).
גבי עמרני, דווקא התחיל את תפקידו הרדוקטיבי בהיסטוריה של הקולנוע הישראלי כדמות לא בלתי סימפטית – תת-שוטר בסרטי קישון המוקדמים, בין השאר ב"תעלת בלאומילך" (1968), פקודו של השוטר בעל ה"ראש של גוי", שייקה אופיר – אבל התדרדר עד מהרה עד גילום אחת הדמויות המזרחיות הדוחות ביותר בקולנוע הישראלי – מוכר הנעליים, רגשני ואווילי, שמסרב להיפרד מפיג'מת הפסים שלו, ומחפש טבעת אירוסין בפסולת המעיים של נכדו, ב"משפחת צנעני" (1976).
לעומת כל הנזכרים, שבתמורה לפרסום ופרנסה קבעו לנצח את דמותו של המזרחי בשיח הישראלי, כאדם נמוך מצח ודוחה, הצליח אבוטבול להימנע באלגנטיות מתפקידים מעליבים. זאת ועוד, מתוחכם ודיפלומטי, הצליח אבוטבול, וגם זאת בניגוד לנזכרים לעיל, לשהות בו-זמנית גם במיין-סטרים של הקולנוע הישראלי הממסדי, וגם במרכז המחאה המזרחית, שהתעוררה בישראל בשנות ה-90 המאוחרות.
אני זוכר ערבים בהנחייתו באולם "ענבל" בנווה צדק, שהיה באותן שנים המזכירות הרשמית למחצה של המחאה, שריכזה סופרים כמו סמי מיכאל, פובליציסטים ואנשי אקדמיה כסמי שלום שטרית, אנשי קולנוע כבני תורתי ומוסיקאים כיאיר דלאל. נראה כי כשהנשיא, הרצוג, דיבר על אבוטבול כעל "אדם בעל תפיסת עולם חברתית עמוקה" כיוון לעמדות שגיבש אלון באותן שנים ובאותם מפגשים.
את השיר "רקמה אנושית אחת", המדבר על היותם של פרטים שונים בחברה קשורים זה לזה, כאברים בגוף, כתב מוטי המר בתגובה לשיח המדיר כלפי המזרחים בשנות החמישים והשישים. בשל אותו סטריאוטיפ מכפיש שהתקבע בעזרתם של שחקנים מזרחיים קודמים, התקשה אבוטבול למרות האלגנטיות והתחכום, לקבל את התפקידים הקולנועיים הנכונים עבורו.
עם שם משפחה המצמרר בהיסגר את המוצא האתני המזרחי, שהוא נושא עמו, ועם פיזיונומיה דרמטית שהלכה ונעשתה גסה ככל שהתבגר, קיבל אבוטבול בקולנוע הישראלי בעיקר תפקידים שגם אם לא היו מעליבים, הרי היו כאלה שנתלו בשם משפחתו המזרחי, ובגסות לכאורה ששוו לפניו אבריהם המוגדלים – דמויות של גברים מזרחיים עממיים, גסים ואלימים, אם לא לגמרי פושעים.
אין זה מקרה, אם כך, שהקריירה הרצינית של אבוטבול כשחקן התחילה עם "ג'ורג', החייל הפשוט" כפי שכונתה הדמות שגילם בסרט "שתי אצבעות מצידון" (1986), המשיכה לזרוח עם דמויות של גברים כוחניים כדמותו של קצין צנחנים הכושל מוסרית, שמעדיף את הנאמנות לחבורה על פני הצדק והאמת ב"אחד משלנו" (1989), זרמה הלאה לתפקיד רוכל גרוטאות אלים ואטום רגשית בסרט התואם ל"לה סטרדה" (1954) של פליני, שעשה יגאל בורשטיין "אצבע אלוהים" (2008) ולדמות גבר פראי ותוקפני בעל השם הסמלי "זאב" בסרטה של מיה דרייפוס "היא שחוזרת הביתה" (2013), ונחתה בשני תפקידים של גנגסטרים: אחד פריפריאלי ועצמאי ב"מחילה" (2019) ואחד ראש משפחת פשע קלסי ב"אני אוהב אותך צ'רלי" (2022).
בכישרונו האדיר, הצליח אבוטבול לגלם נפלא גם דמויות מחוספסות אלה וזכה בצדק בכל הפרסים, אבל ניתן רק לדמיין מה היה קורה לו במקום קצת יותר אנין טעם, וקצת פחות מקובע בסטריאוטיפים אתניים-מעמדיים, כמו, נניח, צרפת. ניתן לשער, שכמו השחקן המצליח ממוצא יהודי-מרוקאי, בן דורו, גד אלמליח, היה אבוטבול זוכה לגלם גלריית דמויות הולמת הרבה יותר: איש עסקים, מתרגם של ספרות יפה, מוסיקאי ג'אז מחונן – כולן דמויות שגילם אלמליח.
כי אבוטבול, שהיה בן למשפחה של סופרים, אנשי קולנוע ומוסיקאים – אחיו, אבי אבוטבול היה מלחין וזמר, דודו הוא יצחק גורמזאנו גורן, הסופר, בן דודו, עמית גורן, הוא במאי קולנוע, ובן דוד אחר שלו, רועי גורמזנו, הוא סופר – בכלל לא ידע שהוא כזה גס ועממי.
נראה כי הבמאי הישראלי היחיד שהבחין באלגנטיות ונטייה האמנותית הזורחות מאבוטבול היה אורי סיוון שבסרטו היפה והרומנטי "הרמוניה" (2012) ליהק אותו לתפקיד של מנצח בתזמורת פילהרמונית. זאת אכן הייתה הדמות שהובילה את אבוטבול לפסגת הישגיו כשחקן בקולנוע הישראלי.
לא ג'ורג', לא חייל ולא פשוט, אבוטבול כובש שם את המסך בכריזמה ענקית, שנובעת משילוב של יצריות שאכן הייתה בו, והעידון האמנותי והתחכום, שהיו חלק ממנו, אבל שאותם הקולנוע הישראלי – העמוס לעייפה בדעות קדומות על קשר בין מוצא אתני לתכונות אישיות – פספס. יהי זכרו ברוך.
פרופ' קמחי מלמד בבית הספר לתקשורת המונים באוניברסיטת אריאל. סרטו "לישון עם האס-אס" (2025) מתחרה במסגרת פרס אופיר
