הילדים שחזרו מהשבי חגגו בטיול סקי. ואז פורסם הסרטון מעזה

השלג באירופה נפלא עכשיו. אתרי הסקי מלאים בגולשים שמחליקים במהירות במורדות הלבנים. ומאחורי משקפי השלג, המעילים הגדולים והקסדות, קצת קשה להבחין שבין אלפי הגולשים יש קבוצה של צעירים וצעירות, ילדים וילדות, שהגיעו לכאן למרומי רכס פירין שבבולגריה מהמקום הכי נמוך שאפשר רק לדמיין.

• אורי מגידיש – נחטפה לעזה מבסיס נחל עוז וחולצה בידי צה"ל באוקטובר 2023
• איתן יהלומי – בן 12 מקיבוץ ניר עוז. נחטף וחזר אחרי 52 יום. אביו אוהד עדיין בעזה
• גאיה וסהר קלדרון – בנות 17 ו-21 מניר עוז. סהר נחטפה עם אביהן עופר ואחיהן ארז. סהר וארז חזרו אחרי 52 יום, אביהן חזר בעסקת החטופים האחרונה
• אוהד מונדר –בן 9, נחטף עם אימו קרן וסבתו רותי מקיבוץ ניר עוז וחזר איתן אחרי 50 יום. סבו אברהם נחטף, נרצח בשבי וגופתו הושבה לישראל
• אור ויגיל יעקב – בני 17 ו-13 מקיבוץ ניר עוז. אביהם נרצח, הם חזרו אחרי 52 יום. גופתו של אביהם עדיין בעזה
• עלמה אור – בת 13 מקיבוץ בארי. הוריה נרצחו, היא ואחיה נעם נחטפו וחזרו אחרי 50 יום. גופתו של אביה עדיין בעזה
• הילה רותם שושני – בת 13 מקיבוץ בארי. נחטפה עם אימה רעיה. היא חזרה אחרי 50 יום ואימה חמישה ימים לאחר מכן
• דפנה ואלה אליקים – בנות 15 ו-9 מקיבוץ נחל עוז. אביהן נרצח, הן נחטפו וחזרו אחרי 51 יום
• עפרי ברודץ – בת 10 מקיבוץ כפר עזה. נחטפה עם אימה הגר ואחיה יובל ואוריה, הם חזרו אחרי 51 יום
• אמילי הנד – בת 10 מקיבוץ בארי. נחטפה וחזרה אחרי 50 יום
• מיקה ויובל אנגל – בנות 19 ו-12 מקיבוץ ניר עוז. אביהן נרצח, הן נחטפו עם אימן קרינה והן חזרו אחרי 52 יום. גופתו של האב עדיין בעזה
• גלי טרשצ'נסקי – בת 13 מקיבוץ בארי. אחיה נרצח, היא נחטפה לעזה וחזרה אחרי 54 יום
• אופיר ואורן שרעבי – בנות 13 ו-15 מקיבוץ בארי. אביהן יוסי נחטף לעזה ונרצח בשבי, גופתו עדיין שם. דודן אלי חזר בעסקת החטופים האחרונה

אני פוגש אותם בשדה התעופה, ואנחנו עוברים ליד תמונות החטופים שעוד שם – בהם חלק מקרובי משפחתם. אחרי הנחיתה, כשאנחנו לובשים את בגדי הסקי, אני שואל את גאיה וסהר אם הן יודעות שהשבוע משתחררים עוד שישה חטופים. "כן, ברור, סוף-סוף", הן אומרות, "ארבל יהוד והתצפיתניות, חיכינו הרבה זמן לארבל. אולי נחזור מכאן לאבא, אמן" – במילים שנשמעות נבואיות לאחר שאביהן עופר שב מעזה.

"עושה הומור על עצמי ועל השבי"

כאן בשלג אורי מגידיש, התצפיתנית האמיצה שנחטפה וחולצה במבצע צבאי – אבל הלב שלה במרחק אלפי קילומטרים מכאן, בעזה, עם החברות התצפיתניות שלה. יותר משנה אחריה, גם הן יוצאות עכשיו מהגיהינום של עזה. כשאורי כובשת עוד פסגה, התצפיתניות כבשו את הלבבות של מדינה שלמה כשיצאו מול המחבלים זקופות ומחויכות.

יגיל יעקב מחקה את אימא שלו רננה ושר "Bring My Boys". "אני יורד עליה. סתם, אני מחקה אותה כשהיא ניסתה להחזיר אותנו. היא אז הלכה לאו"ם, לשגרירים הקטארים וככה היא הייתה אומרת", ומיד לאחר מכן הוא שר שיר של עומר אדם בשלג ואומר "שיפתח כבר הופעה, אני רוצה להיות שורה ראשונה. VIP. מגיע לי. הייתי חטוף". לאחר מכן הוא מודה: "אני מסתלבט ברחוב ואני עושה הומור על עצמי ועל השבי ועל הכול, אבל הכול זה מסכה – בפנים אני ריק, רק געגוע לאבא, לקיבוץ".

"מעצבן ששואלים מה עשית שם בעזה"

מה הכי מעצבן ששואלים אתכם?

אוהד מונדר: "השאלה שהכי מעצבנת אותי זה 'איך היה שם?'"

הרי 'היה כיף! מסיבות ושוקולדים'.

"כן, בדיוק", אוהד עונה בסרקזם.

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

ברחוב מזהים אותך?

אוהד מונדר: "כן, עכשיו פחות כבר, עכשיו יש את כל ההייפ על החטופים שחזרו".

עפרי ברודץ: "כן, זה גם שאלה מעצבנת, וגם השאלה 'מה עשית שם?"

אתם חושבים שזה שינה אתכם במשהו? 

אוהד מונדר: "כן, זה שינה, בהרבה דברים, אבל הדבר העיקרי זה העצבים – אני לרוב מתעצבן קצת יותר מהר".

אתה יותר חם מזג, יותר קצר.

אוהד מונדר: "יותר, כן, כן".

עפרי, זה שינה אותך במשהו?

עפרי ברודץ: "בפחדים שלי".

הסרטון ששיבש את התוכניות והמסיבה

אנחנו יוצאים לבלות בעיר, והילדים משתוללים עם המוזיקה. ניסינו לברוח קצת ממה שקורה בארץ, משטף החדשות האין-סופי. אבל זה לא באמת אפשרי, בטח לא עם חבורה כזו. בטח לא כשבאמצע המסיבה שחוגגת שמחה ונעורים, מגיע לפתע לטלפונים של כולם סרטון עצוב של מי שהם מכירים כל כך טוב: ארבל יהוד מדברת מהשבי בעזה, יום לפני ששוחררה. ההיכרות הקרובה עם ארבל יהוד, שהייתה המדריכה של חלק מהילדים, טלטלה וטרגרה אותם. אלה אליקים החלה לבכות ולהגיד שהיא רוצה את אימא.

"כל הזמן יש את הדיסוננס הזה", אני אומר לקיפי (שי קפלן), איש הסאונד שלנו, "הם חוגגים את החיים שמחים ושרים 'שתמיד יהיה לי רק טוב', ופתאום יוצא הסרטון של ארבל", והוא עונה: "כן, אבל אנחנו מכירים את הילדים האלה כל כך הרבה זמן, ובסך הכול הם ילדים, ורוצים כולם לחזור לחיים הרגילים, כמו פעם".

כן, ואז המציאות מכה בך.

קפלן: "זה קורה כמעט אחת ליומיים הדבר הזה אצלם. בגלל זה הם ילדים חזקים".

והכול מחזיר את כל הטראומה, אתה חושב שאתה ברחת מהטראומה ואז היא חוזרת.

קפלן: "נכון, ואפילו השלג לא מטשטש את הדבר הזה".

"נחשף לסערת רגשות בכל שנייה"

מי שצמוד לילדים וגם יזם ומימן את מסע הסקי הזה, היא עמותת להושיט יד. אחרי שבנו חלה בסרטן והבריא, אברהם עטר, איש שכולו לב, החליט להקים לפני כמעט 20 שנה עמותה שתסייע לעוד ילדים חולי סרטן. אבל בשנה האחרונה נוספו ילדים עם בעיה שלא הכרנו לפני כן: שורדי שבי. גם כאלו שמישהו מבני משפחתם נחטף.

"כל הטיול הזה הוא שמחה שמעורבת ב… ממש למעלה-למטה", מספר עטר. "הרבה דרמות בתוך סיטואציה אחת – אתה נחשף לסערת רגשות כל שנייה שאתה אפילו לא יכול לתאר אותה במילים. אם אתה מסתכל לאיתן יהלומי בעיניים, למשל, אתה רואה את הכאב שלו, את הפחד שלו, אם אבא שלו בחיים או לא".

"הייתי בכותל עם יגיל ועם ארז קלדרון", הוא ממשיך, "ואמרתי לרב שיברך את ארז שאבא שלו יהיה בבר מצווה. זה היה לפני חודשיים. ואז יגיל בא אליי ואמר לי: 'למה אתה לא מבקש מהרב שיברך גם אותי שאבא שלי יחזור? אז מה אם אבא שלי נרצח? אין לי קבר ללכת לחבק אותו. אין לי איך לפקוד או להתאבל עליו'. פשוט שתקתי, לא ידעתי מה לומר. הסתכלתי עליו.."

"יש לי סרטונים מעזה שלא פורסמו"

הסרטון של ארבל מעזה החזיר את איתן ויגיל ברגע אחד לימים שהם היו שם, "כיכבו" בעצמם בסרטוני הזוועה. "גם לי יש סרטונים, אבל פשוט לא שלחו את זה עדיין, לא פרסמו", אומר אוהד יהלומי.

"אין דקה, יום, שאני לא חושב על אבא שלי", אומר יגיל, "מה הוא עבר בשניות האחרונות. על החטופים. וואלה, כואב לי אפילו לראות את הנופים האלה. תחשוב שכל מה שרציתי בשבי זה לראות שמיים. היום זה פשוט כאילו, תחשוב שהחטופים רואים, מה שהם רואים זה חושך. חושך זה הדבר שהכי שובר אותך בשבי"

על מי אתם כועסים?

איתן יהלומי: "על כל האנשים האלה שכותבים 'העסקה גרועה', 'לא שווה העסקה הזו בגלל שיהיה עוד 7 באוקטובר אחרי זה".

עד כמה אתה מתוח בימים האלו כשאנשים מתחילים לחזור?

איתן יהלומי: "הרבה, לא יודע, כי גם אבא שלי ברשימה הזאת".

בוקר חדש עולה על רכסי הרי פירין. הדמעות שהיו כאן בלילה קפאו גם הן, בינתיים. יוצאים לסנובורד על השלג ומיקה אנגל מכריזה: "היום אני גם במצב רוח נדיר, כי אתמול הייתה פריקת מתח, ואחרי יום ארוך ועמוס. והיום קמנו נדיר ליום חדש. תראו איזה שמש בחוץ, איזה כיף".

מי זאת מיקה של היום?

מיקה אנגל: "אתם אף פעם לא יכולים להבין. לעולם. אתם לא יודעים מה זה להיות פצוע, ואפילו לא פצוע – כאילו, אתה פשוט נמצא בעזה, בחדר קטן בלי יכולת לזוז. זה משהו שממש-ממש משנה אותך לבן אדם הרבה יותר סגור שלוקח הכול בעירבון מוגבל ואתה חשדן לגבי הכול, חושש מהכול – כאילו אין לך אמון יותר בשום דבר".

"הורידו לי את הגבס והכריחו ללכת"

כמה זה מפריע לך שאת לא גולשת?

מיקה אנגל: "היום זה ממש מציק לי. אני ממש רוצה, אני צמאה לזה. וזה כן קצת מבאס אותי, שאני לא יכולה פיזית בגלל הרגל – ניסיתי. אתמול זה היה היום הראשון. ניסיתי, למדתי, הקשבתי. גם הרגל ממש כואבת, היא ממש מכאיבה. כאילו, בואו חברים, אנחנו עדיין עם שברים ברגל, ברור שלא נצליח לעשות משהו שמאמץ במיוחד את הרגליים, בסקי אתה חייב שיווי משקל. הכריחו אותי ללכת, אחרי חודש פשוט הורידו לי את הגבס ופשוט הכריחו אותי ללכת בלי לצלוע, בלי שום דבר אז התרגלתי לכאב. וגם אני לא נותנת לעצמי".

מי זה הכריחו?

מיקה אנגל: "השובים בעזה".

ומה הרופאים פה בארץ אומרים, שזה מתישהו יעבור לגמרי?

מיקה אנגל: "לא. יש לי עצם שלא מחוברת, יש לי בעיה בעצב. ובעיקר יש לי הרבה כאבים שלא מצליחים להסביר".

"זה הדבר הכי חשוב לי כרגע"

היית על כיסא גלגלים כששוחררת מהשבי, כמה זמן?

יובל אנגל: "חצי שנה".

וכמה זה מבאס אותך שכולם עושים סקי ואת לא?

יובל אנגל: "מבאס. אבל אני מעדיפה לא לשבור את התחת".

שברת מספיק דברים אחרים.

יובל אנגל: "כן, מספיק".

עד כמה את מתגעגעת לאבא שלך, רונן אנגל?

יובל אנגל: "אין סוף. אפילו אי אפשר להגדיר כמה אני מתגעגעת. וואי, אתה גורם לי לבכות".

כמה חשוב לך שהוא יחזור, לא משנה באיזה מצב?

יובל אנגל: "זה הדבר שהכי חשוב לי כרגע בעולם".

אפילו שאת יודעת שהוא כבר לא איתנו.

יובל אנגל: "למרות. אני רוצה שהוא יהיה בארץ, בניר עוז, במקום שהוא כל כך אהב".

"התעוררתי מצרחה של עצמי"

מה הכי מעצבן אותך שאומרים לך?

דפנה אליקים: "שבאים ואומרים לי 'את גיבורה, תיכף זה יעבור ואת תהיי בסדר וכבר לא יהיו לך טראומות".

ומה שלומך, איך הולך פה?

דפנה אליקים: "אני סבבה, אבל אף אחד לא באמת יודע, מחייכים".

זה חוזר אלייך?

דפנה אליקים: "לפעמים. יותר בחלומות זה מגיע – התעוררתי מצרחה של עצמי, קמתי מזה שאני צועקת שיצילו אותי. כשאתה שם זה לא מרגיש כמו חודשיים. זה מרגיש כמו איזה עשור. אני ואלה היינו חודש בבתים ואז לשבועיים היינו במנהרה – פתאום ירדנו למנהרה ואני רואה את רומי (גונן), לירי (אלבג) ואגם (ברגר) ואמרתי 'וואו, יש עוד אנשים, טוב, אז אני לא היחידה'".

"הכי קשה זה כשאלה הייתה באה אליי ואומרת לי שהיא רעבה, 'דפנה, תביאי לי אוכל', ואין לי מאיפה. תבין, גם כשירדנו למנהרה – אם היו מביאים לכולנו קערה, הייתי נותנת לטל ולגל (אלמוג גולדשטיין) ולאלה לאכול, ואז אני הייתי אוכלת או שאני הייתי אוכלת ממש טיפה ומשאירה להם".

‫איך זה להיות בקבוצה כזאת מיוחדת? ‫

גלי טרשצ'נסקי: "זה מקום בטוח כזה, יש אנשים ‫שיש לך חיבור איתם, לא אנשים שפגשת בפעם הראשונה. אתה יכול לשתף אותם, אנשים ‫שרוצים שיהיה לך טוב ושאוהבים אותך. הם כאן גם לתמוך ‫וגם לעשות שמח ‫וגם כאילו סתם להיות איתך ‫שאתה לבד או משהו".

‫אופיר שרעבי: "זה מקל כי כביכול יש לך ‫איזשהו 'מכנה משותף'. ל‫כל אחד בסופו של דבר יש סיפור שונה, ‫אבל לכל אחד יש סיפור שלו בעצמו, ‫וכל אחד מתמודד עם הקשיים של עצמו".

"לא לשכוח שיש בעזה את אבא שלי"

 ‫‫לכל מי שנמצא כאן יש צלקת עמוקה ‫בלב, בנפש, ‫כזו שגם על הרכבל מול נוף מהמם ‫קשה להתנתק ממנה. ‫מי שמלווה את הנערים והילדים ‫הם המתנדבים המקסימים ‫של עמותת להושיט יד. ‫בשנה האחרונה, כחלק מפרויקט "שבים לחיים", הם צמודים אליהם, ‫הפכו אותם לחבורה מגובשת, ‫סוג של קבוצת תמיכה, סוג של משפחה. ‫

והמתנדב עמיהוד זולדן מספר: "אין על הילדים בעולם, תענוג לחוות איתם את החוויה הזו – תחושת ההצלחה, ההתקדמות, ‫כל מה שהם חוו פה ‫זה הדבר הכי מטורף ‫שיכול היה להיות להם. ‫אני אוהב אותם אהבת נפש, ‫ניתן להם הכול. ‫ילדים מאוד מיוחדים, ‫כל אחד עם הסיפור האישי שלו ‫וההתמודדות שלו. ‫זה מדהים לראות את זה, ‫זו השראה, מכניס אותך לפרופורציות. ‫פשוט זכות גדולה להיות חלק ‫מהפרויקט המדהים הזה".

אנחנו כאן בסקי, עשינו כיף ותיכף חוזרים הביתה, אבל ‫מה הכי חשוב לך?

אופיר שרעבי: "‫להחזיר את אבא ואת כולם ‫עד החטוף האחרון, ‫אני לא יכולה להמשיך את החיים ‫שלי עד שאבא שלי לא פה. ולא להפסיק את העסקה הזאת ‫כי היא עכשיו הולכת טוב, ‫אבל גם לא לשכוח ‫שיש שם את אבא שלי. ‫אני אפילו לא מצליחה להאמין ‫לזה שהוא לא בחיים, תתנו לי הוכחה – תביאו אותו לפה הביתה. ‫אני ראיתי אותו חי, ‫ראיתי אותו נחטף חי, ‫איך אני אצליח להאמין לזה ‫שהוא כבר לא, אם הוא לא פה". 

לתרומות לעמותת "להושיט יד" ולתמיכה בפרויקט "שבים לחיים", לטובת הילדים והנערים
שהיו חטופים בעזה, לחצו כאן או פנו למספר הטלפון: 3788*

צלם: אסף בינדר, מקליט: שי (קיפי) קפלן, תחקיר: נוי ברכה, עריכת וידאו: פיליפ ריזנפלד צור

מצאתם טעות לשון?