כשהמתעמלת האמנותית לינוי אשרם עלתה לתרגיל האחרון שלה במשחקים האולימפיים בטוקיו 2020 במכשיר הסרט, לצלילי השיר "הבה נגילה", היא ידעה שציון טוב יכול להבטיח לה מקום על הפודיום.
במשך דקות ארוכות שנראו כמו נצח היא המתינה לראות מה יעשו יריבותיה, אבל לא פחות חשוב מכך – מה יקבע צוות השופטות. בסופו של דבר הגיע רגע ההכרעה – ונקבע כי הזהב שייך לישראלית, שיכלה לפתוח בחגיגות ההיסטוריות.
בענפים רבים במשחקים האולימפיים גורל הספורטאים לא נתון רק בידם. הם מנסים לספק את הביצוע הכי טוב שלהם, במעמד שלקראתו עבדו בארבע השנים האחרונות – אבל בסופו של דבר גורלם נתון בידי צוות של אנשים שנבחר בקפידה בידי התאחדויות הספורט הבינלאומיות.
במשחקים בפריז נראה נציגות מכובדת גם של שופטים ישראלים, שקיבלו בשנים האחרונות מחמאות רבות על יכולתם המקצועית ועל הערכים הספורטיביים שהם מביאים, כמו יושרה ואמינות. הם אלה שקיבלו את המנדט להיות השגרירים בכחול־לבן בצוות השיפוט, וינסו לתרום להצלחת האירוע הספורטיבי הגדול ביותר בעולם.
לקראת המשחקים, "ישראל היום" נפגש עם שלושה מהם: אורנה שי, שתופיע במשחקים האולימפיים בפעם השביעית כחברה בפאנל השופטות בהתעמלות מכשירים לנשים; עופר בן צבי, שיהיה שופט הג'ודו הישראלי הראשון בהיסטוריה במשחקים; ויעקב לוי, שופט התעמלות מכשירים לגברים, בהופעתו השלישית. קיבצנו אותם כדי לשמוע על ההתרגשות שלהם, על ההכנות, וגם אם לדעתם השיפוט האנושי ייעלם מהעולם בשלב מסוים ויוחלף בבינה מלאכותית.
"יש התרגשות כאילו זאת הפעם הראשונה", מספרת שי. "אני שופטת מאז אולימפיאדת ברצלונה 1992, וזו היתה חוויה עולמית. יש אותן ההתרגשות והאמביציה, כי זה לא מובן מאליו שאת שופטת במשחקים, בגלל בקרת השיפוט – בסופו של דבר רק 30 מתוך מאות שופטות בעולם מוזמנות למשחקים".
בן צבי: "אני יותר מוטרד מכל מה שקורה במדינה, אבל אני מניח שכשאעלה על המטוס ההתרגשות שלי תהיה יותר גדולה".
היתה לכם הכנה מיוחדת לקראת המשחקים האולימפיים בפריז?
שי: "ההכנה באה לידי ביטוי כשצריכים לשפוט באירועים גדולים, כי זו הכנה בלייב. יש גם הכנה בבית בווידאו, אבל זה שונה, כי אין את הקטע הרגשי. מובן שצריך ניסיון רב כדי לשפוט את התרגילים האלו כמו שצריך".
בן צבי: "כל הצוות שנבחר עבר את כל התחרויות האחרונות, ולפני כל תחרות יש פגישות וישיבות שבהן ממש מתרגלים על המזרן תרחישים של קרב, תרגילים שעלולים להיות מסוכנים או להביא לפסילה, כדי שתהיה תחושה מה קורה ושנבין יותר טוב. אנחנו מנתחים עשרות ומאות קליפים של סיטואציות, פסילות ועונשים, כי אף פעם אי אפשר לדעת ב־100 אחוז מה יהיה בקרב, אבל כן אפשר להיות הכי מוכנים".
לוי: "האיגוד העולמי שולח לנו סרטונים של תרגילים, ואנחנו צריכים לשפוט ולהעביר בחזרה לוועדה כדי לתרגל. כולם שופטים מנוסים".
יש הבדלים משמעותיים בשיפוט בין המשחקים האולימפיים לבין תחרויות אחרות?
שי: "המעמד של מדליה אולימפית – זו המדליה הכי חשובה לספורטאים, אז גם לנו כשופטים יש את האחריות הכי גדולה בעולם. אנחנו צריכים לתת את הציון הכי נכון כדי שהספורטאים שהכי מגיע להם יזכו במדליה. בקרת השיפוט בהתעמלות היא מאוד מחמירה. אם אנחנו שופטים את המדינה שלנו, אנחנו צריכים לשפוט באופן אובייקטיבי, כי אם ניתן ציון גבוה מדי זה ידליק מייד נורת אזהרה. ככה השופטות נזהרות".
בן צבי: "כבר ליוויתי משלחות, ותמיד אמרתי להן שזה אותו הקרב. אבל במשחקים זה שונה, כי הפסד בגלל טעות אחת אי אפשר לתקן, ועל זה הם עבדו כל כך הרבה שנים. לכן יש הרבה יותר עיניים ומצלמות על כל קרב, כדי לא לפספס שום דבר. אם השופט המרכזי עושה טעות – יש חברי ועדה שיכולים לתקן, אבל באולימפיאדה אנחנו פחות פזיזים, כי בכל קרב יש עשרות החלטות".
לוי: "ברור שבאולימפיאדה זה יותר מרגש, אבל מבחינת תחרות זה כמו עוד אליפות עולם, רק עם המתעמלים הטובים ביותר. יש לחץ, כי בסופו של דבר נקבע אלופים אולימפיים".
"צריך לתת אמון בשיפוט"
מהם העקרונות המנחים אתכם בשיפוט?
שי: "אני נחשבת שופטת מאוד אובייקטיבית. וזה חשוב לי כי אני גם מאמנת, ויודעת כמה עבודה המתעמלת עושה כדי להגיע לאולימפיאדה, וכמה משקעים יש מסביב מצד המאמנים, האיגוד וההורים. לכן זה חשוב לשפוט נכון, כי בסופו של דבר זה בידיים שלנו, ואם אנחנו עושים טעות – מתעמלת לא תקבל מדליה".
בן צבי: "באיגוד הג'ודו היו שינויים במהלך השנים האחרונות, ולי היה קריטי שכשעולים למזרן, החוק, האמינות וטוהר הקרב יישמרו תמיד – לא משנה את מי אני שופט ולמי הוא שייך. אני עושה את זה גם עכשיו – לאחרונה יצא לי לשפוט אלג'יראים, ובתחרות פראלימפית יצא לי לשפוט איראני. כולם מקבלים ממני את השירות הטוב ביותר".
לוי: "צריך לפעול לפי מה שהחוקה אומרת. אנחנו לא מסתכלים ימינה או שמאלה, נשפוט כמו שצריך. היום אי אפשר לעזור, מי שיעשה את זה – יהיה בחוץ".
מהי החוויה האישית שעברתם, או שאתם הכי מצפים לה כחלק מצוות השיפוט?
שי: "החוויה הכי גדולה שלי היתה כשהייתי בלונדון 2012, שופטת ראשית בהתעמלות קרקע. זה היה המכשיר האחרון, וכל תשומת הלב היתה עליו. אני זוכרת שכל כך ריגש אותי להיות במעמד הזה. עשיתי הכל כדי שהתוצאה תהיה טובה – אבל במהלך הקריירה עושים טעויות ולומדים מהן".
בן צבי: "אני אהיה במשחקים האולימפיים בפעם הראשונה, אבל החוויה שלי הפעם לא נקייה, בגלל כל מה שקורה כאן עם כל החללים, וכי בזמן שאני עולה על המטוס יש לנו חיילים בעזה ובצפון. הבן שלי נפצע ב־7 באוקטובר. זו אמנם פסגת הקריירה שלי בשיפוט, אבל אני מייצג בפריז את האיגוד שלי, את מערך השיפוט – וגם את כל האנשים האמיצים במדינה. אנסה לא לעשות טעויות, כדי שהמנצח הנכון יירד מהמזרן".
לוי: "המיקום שלנו, איפה נשפוט, ייקבע בהגרלה. כל אחד מצפה שהוא יוגרל למשהו שהוא אוהב לשפוט. למשל, בהתעמלות המכשירים לרוב השופטים חשוב להיות בקרקע – אבל שם יש לנו את ארטיום, וזה יותר מלחיץ".
כיצד אתם מתמודדים עם מצבים של אי־ודאות או של קונפליקט בהחלטות השיפוט?
שי: "אני בודקת את עצמי, עוברת שוב על הציון שלי, כדי להיות בטוחה שמה שיוצא זה מה שנכון. ההשקעה היא לא רק בתחרות עצמה, אלא גם בבית. זה לא מובן מאליו להגיע לאולימפיאדה, ואי אפשר להיות שאננים. מי שנמצאים באולם ועובדים עם המתעמלות – יותר קל להם, כי לא כולם נמצאים בשטח, ולהם ממש יש את התחושה של התרגיל, ולא רק את ספר החוקים הכתוב".
מה דעתכם על תגובות הקהל והספורטאים להחלטות השיפוט – האם אתם מקבלים מהם משוב ומשתמשים בו?
שי: "הספורטאים מכירים את החוקה ויודעים פחות או יותר מה הם יקבלו, בטח כשיש שבע שופטות וכשמורידים את הציון הגבוה והנמוך, כדי שיהיה יותר מדויק. לקהל קשה להבין את הציונים ואת המורכבות שבהם, או שלא מכירים את החוקה".
בן צבי: "בפריז יהיה קהל שאוהב ג'ודו ודוחף את הספורטאים שלו, ככה שאני שמח שיש קהל שמבין. אין מה לעשות, אם אצטרך לקבל החלטה נגד ספורטאי מקומי – זה מה שיקרה".
לוי: "תגובות של קהל אצלנו זה משהו שקורה יותר בגמרים, אבל ההבדלים בין הספורטאים הם מאוד קטנים, על עשיריות. בעבר הקהל חשב שזה לא צריך להיות ככה, אבל בצרפת הקהל יותר אקטיבי והאולם תמיד מפוצץ. זה מאוד נחמד".
מה דעתכם על השימוש בבינה מלאכותית ובניתוח נתונים מתקדם בתחום השיפוט הספורטיבי – אתם רואים בהם עתיד?
שי: "עוד לא התנסיתי בזה, אבל הנתונים בהכרח יהיו יותר מדויקים. למשל, זווית של 30 מעלות מורידה עשירית נקודה, וברור שאני לא יכולה לראות אם זה 32 מעלות. אבל עדיין, יש משהו בקטע האנושי, להרגיש את האווירה ואת הספורטאית, והמחשב יתבסס רק על נתונים שיכניסו לו. אבל נראה שזה הכיוון שהולכים אליו".
לוי: "אני לא אוהב שיפוט וידאו, זה אף פעם לא יהיה אותו הדבר כמו עם שופט בשר ודם. אני לא מאמין שיהיה מצב שלא יהיו שופטים, זה מאבד מהחוויה עצמה".
האם יש לכם עצות או המלצות לספורטאים כיצד להתמודד בצורה הטובה ביותר עם שיפוט במשחקים האולימפיים?
שי: "הספורטאים צריכים לתת אמון בשיפוט. הם צריכים לדעת שאנחנו שופטים אותם בצורה אובייקטיבית ולקבל את הציון שלהם, ולא להתחיל לחשוב למה חסרה להם עשירית נקודה. נכון שיש ערעורים, אבל לפעמים בערעור מעלים את הציון – ולפעמים גם מורידים".
בן צבי: "חשוב מאוד להבין את החוקים של התחרות, כי אם יש דברים שטועים בהם – אפשר להתחיל את הקרב עם עונשים. עם טיפה ריכוז אפשר למנוע את זה, ואז תמיד להיות ביתרון. חשוב גם לעבוד בצורה חיובית. לתקוף, אבל לא להיות פזיזים או לעשות משהו חדש".
מה הייתם רוצים להגיד לצופים ולקהל בארץ על חוויית השיפוט מנקודת המבט שלכם?
שי: "שזה מאתגר. זה כבוד גדול בעיניי לשפוט במשחקים. כדאי להשקיע ולעבוד קשה כל השנים כדי להגיע בסופו של דבר למעמד הזה".
בן צבי: "אני לא רוצה את תשומת הלב עלי. יש לנו ספורטאים נהדרים, והבמה בפריז שייכת להם. אני שם כדי לתת את שירותי השיפוט הכי טובים שאפשר".
האם יש לכם תוכניות או יעדים אישיים לאחרי המשחקים הנוכחיים?
שי: "אני אמשיך לשפוט. יש לי קורס שיפוט בינלאומי ועוד שנתיים לסיים את הקדנציה באירופה. אני מדריכה מאמנים, ובכל שנה עושה עשרה ימי מחנה אימונים למאמנים ולספורטאיות מאירופה".
בן צבי: "עדיין לא חשבתי על ההמשך, כרגע אני מתמקד בשיפוט בפריז. יש עוד הרבה תחרויות גדולות, וגם להופיע שוב באולימפיאדה זה משהו שיכול להיות ריאלי. אני מכיר תודה לאיגוד – בלי העזרה והתמיכה שלהם לא הייתי מגיע לשם".
לוי: "יש לי יעד אחד שאני מאוד רוצה להגיע אליו – לשפוט באולימפיאדה הבאה, לוס אנג'לס 2028. השתתפתי שם כמתעמל ב־1984, אז אני מקווה ומאמין שאגיע לשם כדי לסגור מעגל".
