בשנה האחרונה הגיעו ארבע נשים צעירות לתפקיד באחד המקומות הרגישים ביותר, זאת במסגרת השירות הלאומי. הארבע מבצעות תפקיד בעל עשייה מיוחדת ורגישה במנהלת החטופים, הנעדרים והשבים- גוף שממלא תפקיד קריטי בעבודה המורכבת לאיסוף מידע ותקשורת עם משפחות החטופים. נעמי יעקב, ליאל אוחיון ואלאה בואניש הן שלוש מתוך ארבע הבנות המבצעות את התפקיד. עבורן מדובר לא רק בשליחות אלא בעבודה יומיומית המחייבת רגישות, אומץ ומסירות אין סופית.
הנשיא הרצוג בטקס הזיכרון הממלכתי ל-7 באוקטובר: "קדושת החיים מחייבת אותנו, ובמיוחד את ההנהגה – להשיב את החטופים במהרה"
בואניש, תושבת מודיעין, רק בת 18 ומשרתת באגף משפחות של מנהלת החטופים. במסגרת תפקידה היא מלווה באופן אישי את משפחות החטופים, נותנת תמיכה רגשית ומתווכת בין המנהלה למשפחות ברגעים הקשים ביותר. למרות שמודבר בסוגיה מורכבת ורגישה לנפש היא מרגישה משמעותית.
"מצד אחד אני מרגישה את העומס הרגשי של העבודה הזו, כי כל מקרה מלווה בכאב אישי ותחושת חוסר אונים ומצד שני תחושת האחריות השליחות והסיפוק מאוד מורגשים, כי אני יודעת שאני חלק מצוות שעושה הכל כדי להשיב ולהחזיר את החטופים", היא מספרת. "זה שירות שיש בו הכל, גם תקווה, גם פחד ואתגר להכיל את הרגשות של האחרים. זה שאנחנו נשים צעירות לא אומר שיותר קשה לנו מכל שאר העובדים או משאר המדינה, הכאב הוא אותו כאב".
יעקב בת ה-19 מתגוררת בבר יוחאי, משרתת במשרדו של יו"ר המנהלת. במהלך תפקידה היא נחשפה לפגיעות עם אנשי ממשל ישראליים ובינלאומיים וגם עם קרובי משפחות החטופים. "לא תמיד אנשים בגיל שלי מקבלים הזדמנות להיות במעגל העשייה של אחת המשימות הכי רגישות ומשמעותיות במדינה", היא מספרת. "לראות את הצוות שעובד סביבי, אנשים שהשאירו את חייהם האישיים והמקצועיים כדי לעמוד לצד המשפחות ולתמוך בהן, זה לא פחות ממעורר השראה. כשהגעתי, נדהמתי מכמות ההקרבה ומהמסירות שאני רואה פה יומיום".
אוחיון, בת ה-20 מבאר שבע, משרתת באגף ממשל, מדיניות וקשרי חוץ של המנהלת, אמונה על התיאום והקשר עם גורמים פוליטיים וארגונים בינלאומיים, ועוסקת בבניית תיקי מידע קריטיים על החטופים עצמם. לדבריה שהחליטה להצטרף למנהלת היא ידעה שמדובר בתפקיד שלא יהיה פשוט מבחינה רגשית. "אבל היה לי ברור שזה מקום שבו אני יכולה להרגיש שליחות אמיתית. הייתי מודעת למשמעות לעשות שירות לאומי במקום כזה, שבעיניי אין יותר חשוב מזה, וזה עולה על כל דבר אחר, תחושת המחויבות שלי היא מעבר לכל אתגר אישי או רגשי"
"ראיתי את השקט הכואב שנשאר"
שלושת הבנות משתפות על תחושת משמעות אדירה בתפקיד אך גם על הקשיים והתמודדויות בעקבות שירותן במנהלת. "הדבר הקשה ביותר היה לקרוא על החיים של החטופים עצמם – על השגרה שלהם, התחביבים, המשפחות, בני ובנות הזוג שלהם", מספרת בואניש. "קשה לשמוע את הכאב כשהמשפחות מדברות על יקיריהן, וזה מעורר בי רצון עז לעשות יותר כדי להשיבם. ועדיין, התחושה של חוסר השליטה והחוסר ודאות לגבי העתיד לעיתים מכבידה".
יעקב מספרת על הקושי והכאב בקבלת הבשורה על הריצחם של ששת החטופים במנהרות בעזה. "האווירה הייתה כל כך טעונה וכבדה, וזו הייתה הפעם הראשונה שבה ממש הבנתי את עומק העצב ואת הכאב שכל הצוות כאן חולק עם המשפחות. ראיתי את התקווה בעיניים של האנשים, ולאחר הבשורה – ראיתי את השקט הכואב שנשאר".
אוחיון מספרת כי אחד הדברים שהכי קשים עבורה הם החשיפה לכאב של המשפחות. "אני זוכרת במיוחד פגישה עם אחת המשפחות, שבה פתאום אחד מבני המשפחה התחיל לבכות. זה היה רגע מצמרר – הכאב הזה פשוט חודר לתוך הלב. דמעתי יחד איתם. אלה רגעים שפתאום המציאות הבלתי נתפסת הזאת מכה בך שוב".
למרות הכאב, במסגרת השירות הן גם חוות רגעים מרגשים. "הרגעים שבהם אני מבינה את מקומי בתוך התפקיד הזה, אלה הרגעים המרגשים ביותר. כל פעם שאני חושבת על כך שאני חלק מצוות שתומך במשפחות החטופים ומסייע להן, הלב שלי מתמלא בהכרת תודה על כך שנפלה בחלקי הזכות לעשות את העבודה הזאת", אומרת בואניש.
"מה שמרגש אותי במיוחד הוא שכל יום כאן מלמד אותי מחדש על כוחו של עם ישראל", אומרת יעקב. "האנשים שאני עובדת איתם במנהלת, עצרו את החיים שלהם, את העבודה הקודמת שלהם, כדי לבוא ולעשות את השליחות הזו. הרגעים האלה, שבהם אני פוגשת בני משפחות שלא נכנעים – שאפילו מתוך הקושי מוצאות נחמה בעשייה שלנו כאן – זה מחזק אותי. זה כוח שלא דומה לשום דבר אחר". גם אוחיון מדגישה כי לראות את כל האנשים שבחרו להשאיר הכל מאחוריהם מרגש אותה במיוחד. "מההתחלה היה לי ברור שאני נכנסת לצוות מיוחד. הם הבינו את החשיבות האדירה של המקום הזה".
"השייכות למנהלת נותנת לי את הזכות לזכור אותם בכל רגע"
שלושת הבנות מגיעות מהמגזר הדתי לאומי, בו נדמה כי יש ביקורת ומחלוקת רבה סביב הדרך בה יש להשיב את החטופים. "אני בהחלט ערה לביקורת, ואולי דווקא בשל כך אני מרגישה שהשירות שלי במנהלת הוא הזדמנות להראות את הצד העמוק והאכפתי של כולנו. גם אם יש ביקורת, השירות כאן הוא הדרך שלי להוכיח שמגוון הקולות בעם ישראל, כולל גם את הקול של רצון להשבת החטופים בכל מחיר". יעקב ואוחיון מספרות כי הן מעדיפות להתעלם מהביקורת ולהמשיך בעשייה. "אני כאן כדי לסייע ולעשות את המיטב – וזה מבחינתי מעל הכל", אומרת אוחיון.
העבודה היומיומית שלהם כוללת התמודדות עם מצבים קשים. השלשה נמצאות בקן החזית של המאמץ הלאומי הרחב ומקיימות עם המשפחות פגישות באופן קבוע. "מה שרבים לא יודעים על משפחות החטופים הוא עד כמה הן חיות כל יום כאילו הוא יום האתמול – תמיד במתח, תמיד עם תקווה מעורבת בכאב. לא מדובר רק באנשים שמחכים, אלא באנשים שנמצאים בתוך סיפור שמכיל בתוכו אינסוף רגעים של בלבול ופחד", אומרת באוניש.
"אני חושבת שאנשים לא מבינים עד כמה המשפחות האלה הן פשוט כמונו. הן מגיעות לכאן כמעט מדי שבוע. כשאני פוגשת אותן, אני רואה אנשים עם לב ענק, שמתנהלים מתוך עוצמה שאין לי מילים לתאר. אלו אנשים חזקים, והם ממלאים אותי בכל כך הרבה השראה", אומרת יעקב. גם אוחיון מחזקת את דבריה. " בכל פעם שאני פוגשת את המשפחות, אני נפעמת מחדש מכוחות הנפש האדירים שלהם. הם מלמדים אותי על כוחות פנימית שאין לה גבולות".
האם אתן חושבות שזוכרים מספיק את החטופים?
"אני חושבת שזיכרון החטופים הוא עניין של בחירה, אך יש בי תקווה שאנשים יבינו את החשיבות שבהזכרתם ובהזדהות עם משפחותיהם", אומרת בואניש. "עבורי, עצם השייכות למנהלת נותנת לי את הזכות לזכור אותם בכל רגע ובכל כוחי, ואני מאמינה שלכל אחד מאיתנו יש אפשרות לקחת על עצמו לזכור אותם יותר ולא לשכוח".
"אני חושבת שהשאלה הזאת קצת קשה, אין יום שבו אני לא חושבת על החטופים הם תמיד בראש שלי", עונה יעקב. "כל אחד מהם – כל חטוף הוא סיפור, הוא שם, הוא חיים שלמים. זה יכל להיות כל אחד ואחת מאיתנו, וזה בדיוק מה שמנחה אותי בעבודה שלי כאן. העבודה היומיומית הזו גורמת לי להרגיש שאנחנו לא מוותרים על אף אחד ולא נותנים למישהו להישכח".
מה אתן חושבות שצריך לעשות עבור החזרת החטופים?
"חשוב לתמוך במשפחות ולחזק אותן כדי שימשיכו להילחם למען היקרים להן" אומרת בואניש. "עלינו לשמור על המורל הלאומי, לא לוותר, ולא לתת לשום דבר לפצל אותנו. ככל שנהיה מאוחדים יותר, כך יגבר הסיכוי שכולם יחזרו אלינו במהרה". גם יעקב מדגישה את עניין האחדות ואומרת כי היא גורם משמעותי בהחזרת החטופים. "ברגעים הקשים האלה, החוסן הלאומי שלנו מתגלה במלוא עוצמתו, ואני מאמינה בלב שלם שבכוחו להשיב את היקרים שלנו הביתה".
"אני לא יודעת לומר בדיוק מה הדרך הטובה ביותר להחזיר את החטופים, אבל דבר אחד ברור לי: כל דבר שמקרב אותנו להחזרתם הביתה הוא הדבר החשוב ביותר בעולם. בשביל המשפחות, בשביל כולנו – זה מעל לכל", מסכמת אוחיון.
