ב-12 ביולי 2006 בערב, בדרכו לישיבת הממשלה שדנה במהלכים שתנקוט ישראל אחרי החטיפה בהר דב ויום הקרב שלאחריה, התקשר שמעון פרס לאהוד ברק, מומחה ליציאה בשלום מוועדות חקירה. מה עושים, שאל פרס. לברק הייתה תשובה מוכנה: "אחרי שהרמטכ"ל דן חלוץ יגמור להציג את התוכנית, תשאל מה תהיה תגובת חיזבאללה. הצבא יציג שניים-שלושה תרחישים אפשריים. ואז תשאל שוב מה יהיה הצעד הבא של צה"ל, ואיך הצעדים האלה אמורים להביא למימושן של מטרות המבצע".
פרס מילא אחר ההוראות, ולחלוץ הייתה תשובה מוכנה משלו. "אני לא יודע לתת תסריט של שלושה–ארבעה צעדים קדימה", אמר הרמטכ"ל. "מי שיודע מוזמן לשים את התסריט שלו על השולחן, ואני מוכן להתווכח". אחד ממשתתפי הישיבה אמר לימים: "לא אישרנו אף פעם יציאה למלחמה. אישרנו מבצע ואחר כך עוד מבצע ואחר כך עוד אחד, 33 ימים".
הציטוטים הללו לקוחים מספר שכתבתי יחד עם יואב לימור על מלחמת לבנון השנייה. אין לי פרטים דומים על ישיבות הקבינט הקדחתניות בימים האחרונים, אבל מעניין אם היה בהן מי שעשה מעשה פרס, ומעניין מה הייתה התשובה. כי גם אם נשתתף במשחק ולא נתייחס לזהות מי שעומד מאחורי המבצע הכמעט בלתי נתפס שהביא לפגיעה בו-זמנית באלפי אנשי חיזבאללה, דבר אחד ברור: בשבועות האחרונים שלפה ישראל מהארסנל כלים שהוכנו בקפדנות למלחמה-רבתי בלבנון. לאויב אין דרך לפרש זאת אלא כהכרזת מלחמה-רבתי, ולפעול גם הוא בהתאם. ומי שיוצא למלחמה שכזו, שעלולה לעלות במחירים כבדים בחזית ובעורף, חייב לשאול את עצמו מה הלאה, ולתת לעצמו ולנו תשובה מספיק טובה.
עוד מבצע ועוד מבצע הפכו בסופו של דבר למלחמה, הממשלה במלחמת לבנון השנייה | צילום:
Ronen Zvulun- Pool/Getty Images
תוכניות יש, אבל האם למדנו לשאול את עצמנו "מה הלאה?" (חיילים במלחמת לבנון השנייה) | צילום:
getty images
על אחת כמה וכמה כאשר הסלמה גדולה בלבנון, שעד כה ישראל נמנעה ממנה בדיוק מפני שהתשובה לשאלה אם תיתכן לה תמונת סיום חיובית הייתה שלילית, כרוכה גם בהמשך המלחמה בעזה. זו מצידה מתקרבת מדי יום למצב שבו ישראל תשלוט ברצועה דה-פקטו, וסופנו שנתגלגל לתרחיש החלומות של בצלאל סמוטריץ' ותרחיש הבלהות של רוב אזרחי ישראל, לפיו אנחנו אחראים לגורלם של שני מיליון עזתים, צה"ל שקוע שם עד צוואר (שר הביטחון האולי-יוצא יואב גלנט אמד את סדר הכוח הנדרש לקיום ממשל צבאי ברצועה בארבע אוגדות), הנזק הבין-לאומי והכלכלי לא ישוערו וניצחון לא יהיה. גם הציבור מבין זאת: בסקר שפרסם המכון למחקרי ביטחון לאומי אתמול (שלישי) היה תיקו בין אלה הסבורים שיעדי המלחמה בעזה יושגו במידה מועטה או בכלל לא, לבין אלה הסבורים שיושגו במלואם או במידה רבה.
ומהו ה"מה הלאה" בלבנון? מה יהיה לאחר שננחית על חיזבאללה ועל לבנון מהלומה גדולה, נספוג אש חסרת תקדים בעורף, וכן-או-לא נתמרן יבשתית עד לליטאני? מה יהיה מצב הקבע שיאפשר את חזרת התושבים לבתיהם, מטרה שהוספה בצדק למטרות המלחמה של ישראל? כדי להשיג הכרעה צבאית ולהפסיק בכוח את האש צריך לכבוש את רוב לבנון. צריך גם להקים רצועת ביטחון – דבר שלפחות הצהרתית תומכים בו הרוב המכריע של ראשי המפלגות בישראל, כולל אביגדור ליברמן, גדעון סער ויאיר גולן. ואם בעזה זה ארבע אוגדות, בלבנון זה יותר. יש לנו צבא בשביל זה? יש לנו כלכלה בשביל זה? יש לנו אשראי בין-לאומי לזה? איך אמר חלוץ: "מי שיודע מוזמן לשים את התסריט שלו על השולחן, ואני מוכן להתווכח".
צריך להגיד ביושר מהי האלטרנטיבה, ויש רק אחת: נכונות להכרזה על סיום הלחימה במתכונתה הנוכחית בעזה והיערכות להגנה בקווים חדשים, שאולי בע"ה תביא לעסקה לשחרור חטופים, וברמת סבירות גבוהה תביא לעצירת הלחימה בצפון, והסדרה אליה דוחפים האמריקנים, עם נוכחות בין-לאומית רבת-עוצמה בהרבה בדרום לבנון. ואגב, אם זה יקרה ישראל תזכה לניצחון חשוב בנקודות במלחמת ההתשה נגד חיזבאללה, אם כי כאמור לא לנוק-אאוט.
לחיזבאללה אין דרך לפרש זאת אלא כהכרזה על מלחמה-רבתי, הפיצוצים בביירות
יחיא סינוואר אולי ייצא ממחבואו ויכריז על ניצחון. זה יהיה מחזה קשה. אבל מהלך מדיני משלים, אליו דוחף הנשיא ביידן, עשוי להביא לאלטרנטיבה לחמאס בעזה, לנורמליזציה עם סעודיה, לחיזוק היחסים עם מצרים וירדן, וליצירת משקל נגד רב-עוצמה ל"ציר ההתנגדות" בהובלת איראן, שהוא האויב האמיתי. אם זה יקרה, זה יהיה ניצחון אסטרטגי. במאמר שפרסמתי כאן לפני כמעט חצי שנה קראתי לזה "לעצור את המלחמה הקטנה כדי לנצח במלחמה הגדולה". זו הבחירה, היא בין שתי אלטרנטיבות לא פשוטות, אבל אין אחרת.
לכל זה נלווה כמובן הטעם המר של כל פעולותיו של בנימין נתניהו, שמטרת המלחמה האמיתית שלו – לבצר את שלטונו ולהבטיח אריכות ימים כראש ממשלה – עומדת בפני הגשמה, עם הצטרפותו הקרובה של גדעון סער. כאשר החלטות כאלו מתקבלות בצל מערכת הצללים הפוליטית שמנהל ראש הממשלה, כל מהלך חשוד וכל מניע אפל; כשזה נוגע להחלטות שעלולות לגזור עלינו מלחמה שנזקה אדיר והישגיה מוטלים בספק גדול, זה קשה שבעתיים.
אבל זה לא רק נתניהו. הלהיטות לממש הזדמנות מבצעית, בלי לשאול "מה הלאה", היא מאפיין ישראלי מובהק. כך גם האמונה שהפעולה היא אינה אמצעי להשגת יעד מדיני, אלא תכלית לכשעצמה. ב-9 באוגוסט 2006, אחרי ארבעה שבועות של מלחמה, התכנס קבינט אולמרט לדון במבצע הקרקעי הגדול שהניח צה"ל על השולחן. רוב השרים חשבו שיש אלטרנטיבה טובה יותר. הם גם ידעו שבאו"ם מתנהל דיון, שאכן הביא כמה ימים אחר כך להחלטה על הפסקת אש. כשנשאל חלוץ מה יהיו הישגי המבצע, הייתה לו תשובה ארוכה ומפותלת. הוא קינח במילים "צה"ל יכול לפעול על הקרקע ולנצח. יהיה לזה מחיר, אבל על מחירים מסתכלים בראייה היסטורית, עם כל הצער".
"מהו הניצחון?", שאלה ציפי לבני. "להגיע למשא ומתן מדיני במצב יותר נוח", ענה הרמטכ"ל. "לעיתים אותה תמורה, אחרי מאמץ כזה, אחרת במשמעותה מאותה תמורה בלי מאמץ".
שיפור המצב לא יבוא רק מ"מאמץ", גבול הצפון | צילום:
איל מרגולין, פלאש 90
תשעה שרים הצביעו בעד אישור התוכנית הצבאית, שלושה נמנעו. זו תמצית הישראליות. קודם כל המאמץ, שם מכובס למלחמה על כל קורבנותיה, ואחר כך נשאל מה השגנו ומה בכלל היה אפשר להשיג. אלא שמה שמונח הפעם על השולחן גדול פי אלף מבאוגוסט 2006, והניצחון שיאפשר את חזרת התושבים לבתיהם, שיפור מצבה האסטרטגי של ישראל ואולי אפילו חזרת חטופים, לא יבוא ממה שחלוץ כינה "מאמץ". ואת כל זה כדאי שנזכור, בעודנו מתפעלים בצדק ממבצע הסיכול הממוקד הגדול בהיסטוריה.
>>> עפר שלח הוא חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי
