יש רגעים שבהם האוויר במדינה נעשה כבד. אתה מרגיש את זה ברחוב, בקולות השקטים של אנשים בתור בסופר, במבטים החטופים בין שכנים, בשיחות עם חיילים שחוזרים מהחזית. משהו כאן נשבר לא רק מבחוץ, אלא מבפנים ואי אפשר להתעלם מהתחושה שההגה בידיים של מי שכבר מזמן הפסיק לנהוג בשבילנו.
בכל יום שעובר כך ברור יותר – המטרה של בנימין נתניהו איננה להוביל את ישראל לניצחון או לשיקום, אלא להחזיק את הקואליציה שלו בחיים עד הרגע האחרון האפשרי. זה לא ניחוש ולא פרשנות, זו השורה התחתונה של כל החלטה שיוצאת ממשרד ראש הממשלה בשנה האחרונה.
אם היה ספק, חוק הגיוס או ליתר דיוק, חוק ההשתמטות, הוכיח את הכול. במשך שנים ידע נתניהו שאישור חוק כזה עלול להרחיק ממנו את הימין הרך – המצביעים שבטוחים בשייכותם הלאומית אבל מאמינים בשוויון בנטל ובאחריות משותפת – אבל השנה אל מול הסכנה לאבד את השותפות החרדיות, הוא בחר לוותר עליהם. הוא לא רק ויתר, אלא הוא אימץ את החוק בשתי ידיים. בבוא היום, ערב הבחירות הבאות, הוא יעמוד על בימת עצרת חרדית ויכריז – הבטחתי וקיימתי. עולם התורה מוגן לנצח. אך מה עם חיילי צה”ל? מה עם המילואימניקים? מה עם הצדק? אלה יכולים לחכות כי הפוליטיקה לא מחכה.
האזהרות לא יעזרו מול הצורך הפוליטי
כדי לשמור על שני הכיסאות הנותרים, סמוטריץ' ובן גביר, נדרשה עסקה אחרת – כיבוש מלא של רצועת עזה. לא מהלך ממוקד, לא תוכנית אסטרטגית מוגדרת, אלא השתלטות מוחלטת שעלולה להימשך שנים. כל בכירי מערכת הביטחון, כולל הרמטכ”ל, הזהירו שזה יעלה לנו בעשרות ואף יותר הרוגים נוספים. זה יסכן את חיי החטופים, ימשיך את התדרדרות מעמדנו בעולם ויעמיד אותנו בפני חקירות בין-לאומיות. אבל האזהרות הללו לא שוות הרבה כשעל הכף מונח רוב קואליציוני.
במקביל התפתח מנהג מביש שכבר חווינו מנתניהו כלפי אנשים שהוא עצמו מינה – וכעת זו שוב מתקפה על הרמטכ"ל, שנתניהו עצמו מינה. אותו קצין שמקדיש את חייו לביטחון המדינה מוצא עצמו נגרר לזירת פוליטיקה נמוכה שבה כל מילה שלו נבדקת בזכוכית מגדלת ומקבלת פרשנות עוינת. המסר ברור – כל מי שמערער על הנרטיב של ראש הממשלה והדרג המדיני, גם אם הוא עומד בראש הצבא יוגדר כבעיה. זו איננה מחלוקת לגיטימית, אלא חבלה מכוונת באמון הציבור בצה”ל. כשחיילים רואים את המפקד העליון שלהם מותקף מבפנים, מה זה עושה למוטיבציה? ללכידות? לאמון?
ואז יש את המערכה השקטה יותר, אבל לא פחות מסוכנת ברשתות החברתיות – הפיכת משפחות החטופים למוקד התקפה. במקום שהן תהיינה סמל לאומי מאחד, הן מוצגות כמי שפוגעות במאמץ המלחמתי או משרתות את חמאס. אין זה מקרי, זו אסטרטגיה מחושבת שנועדה להקהות את הרגש הציבורי. אם הציבור יפסיק לראות בחטופים יעד עליון, אז יהיה קל יותר לומר נמשיך בלחימה עד כיבוש מלא של עזה, גם אם זה יעלה בחייהם. במילים אחרות, להפוך את חייהם לקלף שמותר לשרוף.
הפור נפל – אבל לטובת בן אדם אחד
לנתניהו יש נוסחה קבועה ליצור משבר, לחיות בתוכו, ולהציג את עצמו כמי שבלעדיו הכול יתפרק. החטופים, חוק ההשתמטות, כיבוש עזה, ההתקפות על מערכת הביטחון – כולם הופכים לחלק מהתיאטרון הזה. המשבר איננו תוצאה של נסיבות, הוא כלי עבודה. במדינה שמרגישה תחת איום תמידי, תמיד אפשר לומר אסור להחליף הנהגה עכשיו, אבל תוך כדי כך הבעיות האמיתיות בכלכלה, בחברה ובביטחון הולכות ומחמירות ואנחנו אלה שמשלמים.
נתניהו הביא את ישראל לאיבוד הגיבוי הבין-לאומי, הסתבכות במערכה מתמשכת ושחיקה מול אויבים שמבינים היטב את הפוליטיקה שלנו. הקרעים בחברה מתרחבים, אמון הציבור במוסדות נשחק, והשיח הציבורי הופך לאלים ומקצין. המלחמה הבלתי נגמרת והפוליטיקה המגזרית מחלישות את המשק, מבריחות השקעות, ומעמיסות עוד ועוד על כתפי האזרחים העובדים.
מאחורי כל זה יש דבק אחד – כסף. מאות מיליונים בתקציבים קואליציוניים מועברים לחרדים, למתנחלים ולמגזרים ספציפיים אחרים, בזמן שהחינוך, הבריאות והרווחה קורסים. הכול משועבד לטובת השותפים הפוליטיים ולא למדינה ולאנשיה. אם הדרך הזו תימשך, הבחירות, אם יתקיימו במועדן, יהיו על חורבות החטופים שלא חזרו, צבא שחוק, חברה מפולגת וכלכלה מדממת – כל זה יירשם תחת פרק אחד בהיסטוריה הישרדותו של פוליטיקאי אחד.
הפור נפל אבל לטובת אדם אחד, לא לטובת המדינה. זה לא עוד ויכוח פוליטי וזו לא עוד מערכת בחירות – זה הרגע שבו צריך לבחור אם אנחנו מוכנים להמשיך להקריב חיי אדם, את אמון הציבור, את עתיד הילדים שלנו ואת המדינה שלנו בשביל עוד קדנציה של אותו מנהיג.
אפשר לעצור את זה, אך זה מחייב קול ציבורי ברור – אנחנו לא מוכנים לקבל את הפוליטיקה כרגיל בזמן שהחיים עצמם מונחים על הכף. יש רגעים שבהם שתיקה היא לא ניטרליות, אלא שותפות.
