התמונה של מפגינים מכים חיילי צה"ל בעודם מנסים לפרוץ לתוך מחנה בית ליד תישאר לדראון עולם חקוקה בתולדות ישראל. זו תמונה עצובה, מבישה ומסוכנת. היא מציפה שאלות עמוקות לגבי הקיום היהודי בארץ ישראל בעת הזאת.
השיח הציבורי המופקר. בתגובה לתמונות הקשות רבים בחרו להציף את הביקורת על המחאה נגד הרפורמה במערכת המשפט. זו השוואה שגוררת לדיון על גבולות המחאה, סרבנות, התנדבות, מדורות באיילון.
אבל לפני שנכנסים לדיון הזה, צריך לשאול מה ההשוואה הזו משרתת? האם היא מאירה באור חדש את האירועים? איזה פשר היא נותנת?
את התשובה לכך אפשר למצוא בתגובה שפרסמה בשעות הערב ח"כ אתי עטיה (ליכוד), שמזקקת את מה שהביעו רבים אחרים. "הזעזוע מצד מי שהבעירו את המדינה, התפרצו לתחנות משטרה וקראו לסרבנות במשך שנה שלמה – מעורר בחילה", כתבה עטיה והוסיפה: "חובה לשמור על החוק, אבל קודם יש להחיל אותו באופן שווה על כולם".
הזעזוע מפריצת אזרחים לבסיסים צבאיים אינו שמור למי שהשתתף במחאה – הוא משותף לכל מי שמאמין שבטחון ישראל הוא ערך מקודש. החובה "לשמור על החוק" ולא להכות חיילים לא מותנית בהחלת החוק באופן שווה – היא חובה מוסרית שעומדת בפני עצמה.
ה"וואט-אבאוטיזם" – הסטת השיח להאשמות לא רלוונטיות נגד הצד השני – הוא מחלה ידועה בשיח הציבורי הישראלי, לה שותפים כל הצדדים במפה הפוליטית. אבל זו טעות לראות בכך תעלול רטורי – זו עמדה קיומית. בבסיסה חוסר המוכנות לשהות אפילו לרגע במקום בו נדרשת לקיחת אחריות. חוסר המוכנות להתמודד עם הנטל המוסרי של הבעת עמדה, בלי כוכביות ובלי "כן, אבל".
החקירה העצמית. אסור שהשיח הציבורי המופקר ימנע מלעסוק במה שחולל את האירוע – ההחלטה לעצור לוחמים החשודים בהתעללות חמורה בעציר.
שדה תימן הוא החצר האחורית של ישראל. שם 7 באוקטובר לא נגמר. רבים מהעצירים בו אחראים למעשי זוועה בלתי נתפסים. השמירה עליהם היא עבודה נוראית, כפוית טובה, אבסורדית, בקצה החשוך ונטול התהילה של המלחמה. על הניהול של האירוע הזה, על כל היבטיו, יצטרכו עוד כנראה להינתן תשובות.
ההחלטה לעצור חיילי מילואים שנקלעו למקום הזה בשירות מדינת ישראל, היא החלטה כבדת משקל וקשה. האם היא מוצדקת? האם החשדות מבוססים? האם האופן בו בוצעה הוא הנכון ביותר? יש לקוות שהדברים יתבררו. אבל לא את זה תקפו הפורעים בחזית והמצדיקים אותם בעורף, אלא את עצם הרעיון שהמערכת הצה"לית תחקור את עצמה בזמן מלחמה.
בסופו של דבר יש שני סוגי מערכות: כאלה שחוקרות את עצמן אל מול אמות מידה ערכיות, וכאלה שלא. באמת מידה זו אפשר לבחון כל מערכת – ממערכות ענק כמו צה"ל והמשטרה, ועד כל בית ספר או מקום עבודה. החקירה הזאת יוצרת מתחים פנימיים, חושפת חלקים קשים ומכוערים, יוצרת חיכוך רב ופוגעת בתחושת הלכידות הבסיסית ביותר – לפיה כולנו בסירה אחת.
זהו מבחן גדול לכל מערכת, ועל אחת כמה וכמה למערכת כמו צה"ל שמתמודדת מול אויב אכזר. אבל זה מבחן הכרחי. הוא שקובע את הגבולות הערכיים האמיתיים שלה. דמותו המוסרית של צה"ל תיקבע ביכולת הזאת, לא משנה מה יגידו היכלי הצדק הנבובים של האג.
****
בין ההתנגדות לחקירה, ובין השיח הציבורי המופקר קיים קשר עמוק: חוסר מוכנות להתבונן פנימה. חוסר היכולת או הרצון לומר – אני אחראי. החוסר הזה מורגש. הוא מאיים על חיינו כאן.
