רג'פ טאיפ ארדואן, מבושם הצלחות בשבוע שבו הוכרז "המנצח האמיתי" בסוריה, דיבר ב־8 בדצמבר באוזני סטודנטים בחנוכת הספרייה הלאומית. הוא הסביר בטון פרופסוריאלי, כי מנהיגים בעולם יש רק שניים, הוא וּולדימיר פוטין. הוא מושל בטורקיה מאז 2002, ו"פוטין קרוב לזה" (למעשה, פוטין התחיל ביום האחרון של 1999). "כל השאר חוסלו ועזבו".
● פרשנות | נתניהו והדרך לדמשק: מה הוא רצה ולאן הגיע
● פרשנות | השיעור הסורי למהפכנים מתחילים: דחיפה אחת וגמרנו
זה הזכיר לי במידה כלשהי את מה שאמר המלך פרידריך הגדול של פרוסיה בשלהי המאה ה־18. "מנהיגים גדולים בעולם יש רק שניים – אני באירופה ואיראקלי באסיה". הוא התכוון למלך גיאורגיה איראקלי השני. נו, טוב. המשוואה האבסורדית ההיא נועדה לפאר את פרידריך, לא את איראקלי, שבימיו גיאורגיה הפכה למדינת חסות רוסית, וזמן קצר לאחר מותו איבדה לחלוטין את עצמאותה.
קשה לסמוך על אוטוקרטים החולקים מחמאות זה לזה, בייחוד בזמן שהמוחמאים מטופלים באסונות מתוצרת בית. פוטין ראוי לאשראי מלא הן על רבבות חיילים רוסיים ואוקראיניים מתים באוקראינה, והן על מיקח-הטעות המזעזע שלו בסוריה. ארדואן אולי מחייך חיוך אירוני קטן, כאשר הוא מואיל להזמין את פוטין להתחלק אתו בבמת ההיסטוריה.
אבל מן הניסוח שלו מותר להסיק מה הוא חושב על מנהיגות, ולצורך זה מה חושבים רוב הטורקים, החוזרים ובוחרים בו ובמפלגתו מאז 2002: שלטון ארוך הוא מעלה.
מדברת בעדה נינוחותו בהשוואת שלטונו עם זה של פוטין. הוא, ארדואן, נבחר באופן דמוקרטי, גם אם אין הוא שולט באופן דמוקרטי; לעומת זאת, הבחירות הדמוקרטיות האחרונות האמיתיות שבהן פוטין התמודד היו בשנת 2000. המנדט של פוטין הוא לכל חייו; ארדואן, לפחות תיאורטית, עשוי להפסיד. ניצחונותיו תמיד היו חד-משמעיים, אבל מעולם לא היו מוחצים. תנודה קלה יחסית עשויה לשים לו קץ.
"עוד 30 שנה"
משוואת ארדואן, המייחסת את רוב משקלו של המנהיג לאורך נוכחותו, מעוררת אסוציאציות טבעיות אצל ישראלים. אם לא נביא בחשבון את הפסקת התה של נפתלי ויאיר, אפשר להגיד על כהונת מר נתניהו שהיא כמעט הארוכה ביותר בעולם הפחות־או־יותר דמוקרטי. רק ראשי הממשלות של סנט וינסנט ושל דומיניקה, האיים הזערוריים בים הקריבי, כיהנו יותר ממנו.
מזכירה בלשכת נתניהו אמרה בשבוע שעבר ל"עובדה", בערוץ 12, כי שמעה מפי שרה נתניהו, שבעלה "יהיה ראש ממשלה עוד 30 שנה". אין כל סיבה לפקפק בעצם הציטוט, גם אם ברור שזו הייתה הפלגת לשון. אפילו הגברת נתניהו אינה מניחה שבעלה יוסיף לכהן מעבר לגיל 100. אבל היא והוא אינם מגבילים את עצמם.
ב־1996, כאשר נבחר בפעם הראשונה, מר נתניהו הבטיח לחזור אל החיים הפרטיים בתום שמונה שנים. אפשר כמובן לטעון שהוא דיבר כשחוק הבחירה הישירה הגביל ראשי ממשלות לשמונה שנים.
מעניין כי אחת הארצות המעטות שהגבילו את משך כהונתם של ראשי ממשלותיהן הייתה טורקיה (שלוש תקופות). הרצון לעקוף את ההגבלה המריץ את ארדואן להתמודד על הנשיאות. הוא ניצח, ואחר כך יזם את הנשיאות הביצועית. כהונת ראש הממשלה בוטלה. מעניין אם הוא ינסה להיפטר מן הסעיף בחוקה המגביל את הנשיא לשתי כהונות. אולי זו הסיבה שהוא משווה את עצמו עכשיו עם פוטין. זה האחרון פטר את עצמו מהגבלה דומה בחוקת רוסיה.
הייתכן שמר נתניהו היה מנסה לבטל את ההגבלה דאז, אילו חזר ונבחר ב־1999, והיה מגיע אל סוף כהונתו השנייה ב־2003? שוו בנפשכם יקום פרללי, שבו היה פורש לפני 21 שנה, ומחליט אולי להתמודד על כהונת הסנטור של מדינת פנסילבניה.
הנשיא החזק חלש
הנשיא האמריקאי הגדול ביותר של 150 השנה האחרונות היה פרנקלין רוזוולט, היחיד שנבחר ארבע פעמים, וכיהן 12 שנה. אילו פרש ב־1940, לאחר שתי תקופות, כמו כל קודמיו, הוא לא היה מוביל את העולם החופשי במלחמת העולם השנייה.
רוזוולט כונן את ההגמוניה של המפלגה הדמוקרטית, אשר ארכה כמעט 50 שנה. על זה, ולא רק על זה, הרפובליקאים רחשו לו טינה עמוקה. שש שנים לאחר מותו הם שינו את החוקה, כדי לאסור על נשיא להתמודד יותר משתי תקופות. לימים הם התחרטו. דונלד טראמפ אינו חדל לחרוק שיניים. מפעם לפעם הוא אפילו מפריח רמזים שיחזור ויתמודד ב־2028. אין כל סיכוי, אלא אם כן בדעתו לחולל הפיכה צבאית.
האומנם מנהיגות חזקה נובעת מאורך כהונה או מנוסחה חוקתית? למשל, האם נשיא ביצועי יכול לייצב דמוקרטיה לא יציבה? התשובה היא לא, או לפחות לא בהכרח. ראו-נא מה קורה בימים האלה בצרפת, שכהונת הנשיא הביצועי נתפרה בה לפני 65 שנה על מידותיו של מלך או קיסר. בשבוע שעבר, הנשיא הביצועי נאלץ למנות ראש ממשלה שלישי בתוך פחות משנה. בהיעדר רוב פרלמנטרי, הנשיא החזק עשוי להיות חלש מאוד.
שפע של סימנים כבר מעידים על תוכניות המשילות של טראמפ. הוא מתכוון להאיץ במידה ניכרת מגמה בת 80 שנה להרחיב את סמכויות הנשיא על חשבון הקונגרס ואולי גם על חשבון בתי המשפט. התוצאות יהיו פנומנליות הן בשביל ארה"ב והן בשביל אותן הדמוקרטיות הלהוטות קצת יותר מדי לחקות אותה. אין כל ספק שטראמפ מתפקע מקנאה כשהוא מתבונן בארדואן. לרוע המזל הוא אינו היחיד.
בטור קודם, בחודש שעבר, הזכרתי את ״מדד רונן שובל״ למספר ההרוגים הפלסטיניים בעזה. ד"ר שובל מציע נתונים קטנים בהרבה מאלה המיוחסים למשרד הבריאות של חמאס. ד"ר שובל מבקש להבהיר כי אינו מוכן להסתמך על מקורות משרד הבריאות של חמאס. כלוחם מילואים, הוא וחבריו לנשק "פועלים תמיד מתוך תחושת שליחות להגן על עם ישראל. כאשר נפגעים לעיתים אזרחים, האחריות המלאה מוטלת על טקטיקת הקרב של החמאס, המנוגדת לאמנת ז'נבה"
