אלי בן זקן דואג. מדוכא ודואג. בהגיעו לגבורות, יכול היה מי שייננות הבוטיק בישראל רשומה על שמו בטאבו (יחד עם יאיר מרגלית מיקב מרגלית) לנוח על זרי הדפנה ולהתענג על מעשה ידיו להתפאר. אבל בן זקן, שהשנה מלאו לו 80, מתקשה לעשות זאת. לפני כמה חודשים קעקע על זרועו את התאריך הנורא, 07.10.23. דומה שאין הסבר טוב יותר לעד כמה הוא מדוכא.
ההסבר שלו, אגב, קצת שונה ומפתיע. "אני מצרי, ספרדי, השואה לא נגעה בי, במשפחה שלי", הוא אומר. "אבל הרבה שנים חשבתי לשים על הזרוע איזה מספר, תאריך יום הולדת או משהו, כהזדהות עם מי שהיה במחנה השמדה. יהיה לי מספר על היד כמו שלהם יש. לא מאותן סיבות אבל כהזדהות. דחיתי את זה ודחיתי את זה ואז בא היום הזה.."
אנחנו נפגשים בביתו שבפאתי היקב ברמת רזיאל אחרי כמה שעות של טעימת יינות בחברת עמיתיו ל"רביעיית הרי יהודה", התאגדות לצורכי יצוא וייצוג היין המקומי שלו יחד עם יינני יקבי פלם, צרעה וספרה, כולם צעירים ממנו בעשרות שנים. למרות שהוא זקן השבט, הוא לרגע לא נותן להם להרגיש כך. מקשיב ושואל ולומד לא פחות מאשר מלמד.
בן זקן עלה לארץ בסוף שנות ה-60. הוא נולד באלכסנדריה והתחנך באירופה. הוא עדיין ציוני גאה אבל אולי קצת פחות נלהב. לפני כמה חודשים, קצת אחרי שקעקע את התאריך הנורא על ידו, כתב בפייסבוק שהלכה לו המדינה.
לפני עשר שנים, או אפילו חמש, לא היית אומר דברים כאלה.
"ברור שלא. קיבלתי את זה שיכול להיות שמפלגות ימניות ינהלו את המדינה. זה בסדר, אני לא נגד. אני גם הצבעתי ב־77' בעד הליכוד. ולפני זה הצבעתי לעבודה. ובגלל כל הסקנדלים של מפלגת העבודה אמרתי שהגיע הזמן לרענן. אבל לא חשבתי שזה יהיה לתמיד… עכשיו זה לא רועד. זה מתמוטט.
"האמת היא שאני שואל את עצמי את השאלה הזו, אם יש מקום למדינה יהודית. עקרונית. אם זה רעיון טוב. עליתי ארצה כי חשבתי שהציונות זו הדרך היחידה שאני יכול לשמור על היהדות שלי. באירופה לא אצליח לשמור על היהדות שלי. חשבתי שהילדים שלי אולי לא יהיו כל כך יהודים אם הם יחיו שם".
בן זקן יצר עשרות יינות: בסגנון בורדו ובורגון ביקב קסטל, ובהמשך בסגנון עמק הרון ושמפיין ביקב רזיאל. במה אתה הכי גאה? אני שואל אותו. הוא עונה שזה בכלל בזה שהתיישב ברמת רזיאל והתקרב לאדמה, ובזה שהתחתן, גם אם אחר כך נפרד מאם ילדיו, מוניק. יין? גם עכשיו הוא חושב שעדיין לא ייצר את היין הכי טוב שלו, ולא משנה מה יגידו האחרים. כשאני מתעקש הוא מוכן לטעון שהשרדונה של קסטל והיין המבעבע של רזיאל היו בזמנם הפתעה גם עבורו.
היין הגיע לחייו לגמרי במקרה. אחרי שעשרות שנים היה בעליה של מסעדה איטלקית בירושלים, מאמא מיה, רצה לטעת עצי פרי בחלקה קטנה ליד ביתו כדי שלא תילקח ממנו על ידי אנשי הישוב. רק גפני יין התאימו לאדמה הדלה שהיתה שם ועודנה. והשאר, כאמור, היסטוריה.
"אני עדיין בוויכוחים תמידיים איתם", הוא מספר. הישוב כנראה גאה ביקב אבל לא ממש מחבב את המבקרים בו. זו אחת הסיבות, לצד הצורך והרצון לגדול, שהעביר את קסטל ליד השמונה ולא ממש פתח את רזיאל שנותר ברמת רזיאל. בשריפות הגדולות שהשתוללו בהרי ירושלים לפני כמה שנים, איבד עשרות דונמים מכרמיו, אך סירב להאשים את שכניו הערבים בהצתות. "צריך להסתדר עם הערבים", הוא אומר, "מאז רצח רבין שמנו אותם עם הגב לקיר".
איך תגיב אם אחד מילדיך יעזוב את הארץ?
"הם ילדים גדולים, אני לא יכול להחליט עליהם. אבל אני חושב שאם לא יהיה כאן מגוון של יהודים, ואם לא תשמור על שומרי הסף, אז לנו לא יהיה כאן מקום, והעם היהודי יהיה בבעיה. התפקיד של המדינה הוא לשמור על היהודים, לא על סוג של יהודים, על כולם. ואני רואה שזה הולך ופוחת. אין לי כוח לשנות את הדברים. אם הייתי בן 50 שוב, הייתי נלחם יותר. כישראלי. לפני המלחמה, עם כל הניסיונות לעשות הפיכה משטרית, התביישתי להיות ישראלי. זה לא אנחנו".
הוא מספר שהמכירות בחו"ל ירדו אמנם אבל לא בגלל המלחמה, לטענתו, אלא כי זו שנת שמיטה ורוב הקהל שלו מעבר לים, כמו של רובם המוחלט של היקבים הישראלים, הוא שומר כשרות.
לא מפריע לך להיות כשר עכשיו? עם כל הכפייה הנוראית שמשתוללת.
"גם המסעדה שלי בשנות ה-80 היתה כשרה. לא ראיתי בזה פגם. היה לי בראש שכמו בצבא, חדר אוכל זה כשר וכולם יכולים לאכול בו. כשהיין שלי עוד לא היה כשר לא כל היהודים יכלו לשתות אותו. אז מה? אני עושה יין לגויים? מרגע שהוא הפך לכשר אז כל היהודים יכולים לשתות אותו. ועם החרדים שעובדים אצלי ביקב אני מסתדר נהדר. יין לא כשר קשה מאוד לישראלי למכור בחו"ל. מצד שני, בשנת שמיטה אני מצליח למכור את הכל בארץ. כלומר יכולתי להסתדר גם בלי היצוא. אבל הוא נותן לי נוכחות בינלאומית. וגם כלכלית, לעתיד, אם יש משבר בארץ, יש לי גם שווקים חלופיים. בנוסף, המדינה באה ואמרה לי, אם תייצא 25%, תקבל הפחתה משמעותית במיסוי".
הוא משוכנע שחייבים להמשיך, גם עכשיו, וגם אם יין ואוכל יכולים להיתפס כמותרות נהנתניות. "אם נפסיק אז הם ניצחו", הוא אומר. "התברכתי במקצוע שמשמח אנשים. לכל אחד ששותה לגימה ויש לו חיוך – הרווחתי".
ובכל זאת, הוא עצמו מתקשה לחייך. "תפסיקו כבר עם מלחמות היהודים", הוא אומר. "לא למדנו? כתב לי מבקר יין צרפתי חשוב, מישל באטן, שאולי הצבא יתפוס את השלטון. נפלתי מזה. ניסיתי להסביר לו שאצלנו זה צבא העם. יש לנו עם כל כך טוב, כי גם כשהוא מוחה בהפגנות, הוא לא אלים כמו בלונדון ופריז".
הזמנים שינו אותך? קשה לך יותר להיות ציוני עכשיו?
"אני לא חושב. יש לי תרבות דמוקרטית. סוציאליסטית".
כמה מהיינות של אלי בן זקן:
* קסטל גרנד ואן 2022 – עדיין היין הישראלי האהוב עלי מכולם. בלנד בורדולזי, כלומר לא משהו שמנסה להיות מקומי, בכוח או לא בכוח, של ענבי קברנה סוביניון, מרלו, קברנה פרנק ופטי ורדו. בציר 2022 הוא, כמו כל קודמיו, יין עשיר אבל לא מדי, אלגנטי עד בלי די, קלאסי מאוד ובעיקר טעים להפליא, גם אחרי כל אותן שנים וגם עכשיו כשהוא צעיר כפי שיהיה עוד שנים רבות. קלאסיקה מקומית, שלא לומר אגדה. 268 שקל, כשר.
* רזיאל לבן 2023 – יין חדש מיקב רזיאל, בלנד של ענבי ויונייה ורוסאן (זנים דרום צרפתיים, בדיוק כמו ביין האדום), המניב יין לבן עשיר ו"שמנמן" משהו ולא רזה וחומצי כמו, למשל, סוביניון בלאן. בכלל, בן זקן אוהב כנראה יינות לבנים מלאים, כמו למשל השרדונה של קסטל. אלא שגם מי שאינו מחבב לבנים כאלה, כמוני למשל, יישבה בקלות בקסמו המפתה של הלבן החדש הזה שלא נותן לעושר לו לעמעם לרגע את החומציות הטובה ובעיקר הטעם המקסים שלו. 125 שקל, כשר.
* רזיאל מבעבע נון וינטאג' (ללא שנת בציר אחת) – גם אחרי שכמה יקבים אחרים בארץ, ובראשם יקב רמת הגולן, הוכיחו כבר מזמן שאפשר לייצר בישראל מבעבע ברמה עולמית, ההפתעה היא מושלמת. יין מבעבע שמזכיר מאוד שמפניה טובה. חומצי, יבש, שמרי בטעמו ובעיקר אלגנטי עד בלי קץ. היסטוריה מקומית. 249 שקל, כשר.
