לפתע הבחינה מרחוק באישה בשמלה ארוכה שהתקדמה לכיוון הבניין. ש' דיווחה למפקדיה והמתינה להוראות. על פי ההודעות שהועברו מצה"ל לאזרחי עזה, מי שיתעקש להגיע למקום יהיה חשוד בניסיון לפגוע בלוחמים על הקרקע ויסכן את חייו.
"הוחלט לירות ליד האישה, כדי שתסתובב ותלך", חושפת ש' לראשונה את התנהלותה כאחת הצלפיות הבודדות בצבא הישראלי. "זאת אזהרה לבל יהפכו לאיום על כוחות צה"ל. שיידעו שלא יהרגו אותם סתם, אבל מישהו שם עליהם עין.
"כשהיא המשיכה להתקדם, יריתי פעם שנייה ושלישית קרוב לרגליים שלה. האישה נראתה חדורת מטרה ולא התכופפה או זזה הצידה. היא המשיכה ללכת לכיוון החיילים. יריתי לה ברגל, והיא נעצרה ואז נפלה. היא לא בכתה ולא צעקה. לוחמי צנחנים ניגשו אליה והעניקו לה טיפול רפואי בזמן שהמשכתי לתצפת על הציר.
"פתאום ראיתי פיאט ישנה מתקרבת במהירות שיא. יריתי פעם אחת על הרכב לאות אזהרה. דרך הכוונת ראיתי את הנהג עם בגדים שחורים, משקפיים כהים וכובע מצחייה. הוא לא האט לשנייה והיה ברור שהוא נחוש לפגוע בחיילים שסייעו לאישה. כיוונתי לחזה שלו ויריתי פעם אחת. הרכב נעצר, והנהג זחל החוצה ונפל על האדמה מדמם.
"נשארתי עם העיניים עליו בזמן שלוחמי הנדסה התקרבו אליו בזהירות ופוצצו את הרכב. הרעש, האש והעוצמה הבהירו לנו שהמכונית היתה ממולכדת. הרגשתי כאילו אני חלק מתוך הסרט 'צלף אמריקאי' בעיראק. זאת באמת אני כאן עכשיו? מנעתי פיגוע רב־נפגעים.
"אחר כך חשבתי על הרצחנות של מחבלי חמאס, ששלחו אישה מבוגרת כפיתיון אנושי. למחבלים האלה אין גבולות, ולא מעניין אותם נזק משני. שימותו ילדים ונשים. מי שהצילו את האישה אלה לוחמי צה"ל".
אף שכ־20 צלפיות משרתות כיום בגדודים המעורבים של חי"ר הגבולות – ברדלס, קרקל, אריות הירדן ולביאי הבקעה – הפרט הזה לא זוכה לתהודה תקשורתית ואינו מופיע בשום ערך בוויקיפדיה או באתר צה"ל. אפילו בהוליווד, שמכורה לסרטי מלחמה בעיראק ובאפגניסטן, אין כל זכר לנשים המשרתות בפלוגות צלפים.
כעת מתראיינות שתי צלפיות מברדלס, סמ"ר (מיל') ש' וסמ"ר ל', וחושפות את התפקיד המאתגר, את הכניסה לעזה ככוח נשי שהתלווה ללוחמי נח"ל ושריון, את חיסול המחבלים ואת הרגעים שבהם עמדו בסכנת חיים.
"אין שנייה של שקט בעזה", מבהירה ל'. "להערכתי, המחבלים ידעו עם הזמן שאנחנו בבניין וניסו לפגוע גם בנו. היה ברור לי שיש סיכוי שאסיים שם את החיים שלי, אבל הייתי ממוקדת מטרה".
כתבת מראש מכתב להורים?
"ויתרתי. חששתי שאסמן את הגורל שלי, שאשלים עם העובדה ואביא את המוות על עצמי".
מראה של לארה קרופט
כשמחפשים ברשת אחר נשים ששירתו כצלפיות, עולה רק שמה של לודמילה פבליצ'נקו, ששירתה בצבא הרוסי במהלך מלחמת העולם השנייה, וחיסלה לבדה 309 חיילים מצבא גרמניה הנאצית. מעבר לכך אין ללוחמות אלו כל התייחסות.
ש': "הסתכלתי אל הציר דרך חרך בקיר, ופתאום ראיתי שניים שהולכים בביטחון. לא יכולנו לראות אם יש עליהם נשק או סכין. אחת הלוחמות ואני ירינו לכיוונם, וראינו אותם נופלים. בהמשך התברר שאחד מהם נשא עליו מטען נפץ והשני סייע לו"
ש' (21) ול' (20) מבינות שהן יחידות סגולה, אולם מעדיפות להישאר בצללים במקום שבו הכי קל להיבלע ולהיעלם – מרחק יריקה מהגבול המצרי הדרומי ביותר. תפקידם של לוחמי ולוחמות ברדלס הוא למנוע חדירות ולסכל הברחות אמל"ח וסמים, ואילו הצלפים נותנים את הגיבוי מהגובה ויורים לטווחים ארוכים במידת הצורך. כשאין צורך מבצעי בצלפים, אז גם הם משמשים לוחמים מן המניין ומצטרפים למרדפים ולמעצרים.
השבוע הגבול נראה שקט. ליד הגדר המצרית לא הסתובבו שועלים או חמורי בר, וההרים הצהובים בהקו בשיממונם תחת השמש הקופחת. שלט אחד ענקי, חלקו מקולף, מתריע בעברית, בערבית ובאנגלית כי מי שעובר או נוגע בגדר מסתכן בנפשו.
למרות החום הכבד, עולות ש' ול' לעמדת תצפית גבוהה ובידיהן מזוודות פליקן ענקיות שבהן נשק הצלפים הכבד. הן מדלגות בקלילות על האבנים החלקלקות ונראות לרגע כמו העתק של לארה קרופט, גיבורת משחקי הווידאו "טומב ריידר", רק בתוספת מדי צה"ל ומינוס הסכין שקשורה לירך.
כשהן שולפות במיומנות את הנשק הארוך, בעל טווח של 500 מטרים, עולה על פניהן ארשת רצינית. הן מיישרות את הדורגל, מכניסות את המחסנית, נשכבות על האבנים החדות מבלי למצמץ או לפלוט קריאת כאב, ונכנסות תחת רשת הסוואה המכסה את כל גופן. החוצה בולטים רק הקנה ואצבעותיהן עם הלק הצבעוני.
"זה בכוונה", מחייכת ל'. "הלק הוא הסימן הכי בולט שמראה כי מדובר בלוחמת ולא בלוחם. עם המדים, האפוד, הקסדות ורעלת הפנים אי אפשר להבחין שמדובר בצלפית. נותרו לנו הציפורניים וגם הצמה בשיער, שלא תמיד בולטת".
ידעתן שלוחמות בצבא הכורדי התאפרו בכבדות וצעקו מול מחבלי דאעש בסוריה "קולולו" כדי שיידעו שהן נשים? בדאעש מאמינים שמי שנופל בידי אישה מאבד את מקומו בגן עדן.
"רעיון מעולה", צוחקת ש'. "בפעם הבאה בעזה אני מסלסלת 'קולולו' ברגע שמשחררת כדור".
לפני כחודש וחצי השתחררה ש' משירות סדיר, ולמחרת התגייסה למילואים עד לסוף נובמבר. "כמי שגדלה באזור הדרום, עוד כילדה הסתכלתי בהערצה על החיילים ששמרו על הבית שלי", היא מספרת. "בתיכון ידעתי שאלמד אדריכלות ועיצוב פנים, ולכן חיפשתי בצבא משהו מנוגד וחווייתי שלא קיים באזרחות. היה לי ברור שאני רוצה להיות קרבית, לא לשבת מול מחשב, ובחרתי חי"ר גבולות כדי לשרת כלוחמת".
התקבלת לצוות הצלפים כבר בהתחלה?
"לא. אחרי הטירונות כל אחד מקבל פק"ל של נשק, כמו נגב או מאג, ואני קיבלתי קלע, שהוא מדויק יותר ולטווחים ארוכים יחסית. התחברתי לתחום הירי מרחוק ורציתי לעבור לצליפה, אבל לא היה מקום. כאשר שתי הצלפיות היחידות שהיו אז בצוות סבלו מבעיות רפואיות ולא יכלו לעשות יותר מארבים, קפצתי על ההזדמנות".
גם ל', תושבת הצפון, רצתה לשרת כלוחמת, אולם לא שמעה על ברדלס, שהוקם תשע שנים קודם לכן, ובחרה ביחידת עוקץ. "התגייסתי לפני שנתיים וכבר בטירונות עניין אותי לשרת כצלפית", היא מחייכת.
"צוות הצלפים היה מלא, אז שימשתי נהגת מבצעית. היתה לא מעט פעילות סביב ההברחות בגבול ומאוד נהניתי, אבל כשבמהלך המלחמה עלה הצורך בעוד צלפים מייד אמרתי שאני מעוניינת. בקורס הייתי הלוחמת היחידה בין גברים. הם התייחסו אלי כמו אחת מהם ולא עשו עניין מזה שאני אישה. הספקתי להשתתף במארבים ספורים לפני שקיבלתי את ההודעה שאני נכנסתי לעזה".
כדור לזכרו של הנופל
בוקר 7 באוקטובר תפס את ל' בביתה, ואילו ש' סגרה שבת בבסיס הסמוך לאילת. "הייתי בחדר בלי קליטה, וכדי לקבל הודעות צריך לצאת החוצה", היא מספרת. "התעוררתי בסביבות 10 כשלוחמת סיימה שמירה והכינה לעצמה קפה. היא לא אמרה לי כלום על הפשיטה של חמאס ועל הדרמה במדינה.
"אחרי כמה דקות יצאתי מהחדר כדי לבדוק בנייד מי חיפש אותי, וחטפתי שוק. נרצחים, חטופים, גיהינום. הבנתי שאנחנו במלחמה. אמא שלי היתה בהיסטריה, כי היא לא הצליחה לתפוס אותי וחששה שנרצחתי. עד שהרגעתי אותה כבר הגיעו כל לוחמי הגדוד וגם צוות הצלפים. אחרי יומיים שלחו אותנו למושב תלמי יוסף בחבל שלום".
ל': "בקורס הצלפים הייתי הלוחמת היחידה בין גברים. הם התייחסו אלי כמו אחת מהם ולא עשו עניין מזה שאני אישה. הספקתי להשתתף במארבים ספורים לפני שקיבלתי את ההודעה שאני נכנסת לעזה"
ל: "גם אני הייתי שם, והרקטות לא הפסיקו. לרוב שמעתי 'בום' ורק אחר כך הגיעה ההתרעה של צבע אדום. עשינו סיורים בחממות ובדקנו את המטעים כדי לוודא שאין עוד מחבלים, ואבטחנו את התושבים שלא רצו להתפנות. לרגע אחד לא היתה שם הפוגה".
בנובמבר הצטרפה ל' לקורס הצלפים, בזמן שש' חזרה לפעילות השוטפת מול גבול מצרים. "אם בעבר היינו יוצאים למארבים בכל פעם שהיה מידע מודיעיני, באותם ימים יצאנו מדי יום מהשקיעה עד הזריחה", אומרת ש'. "כמעט לא ישנו, והתהפכו לי היום והלילה. הרגשתי מנותקת, כי לא תמיד אישרו לנו לפתוח טלפון, וכל הזמן רציתי להתעדכן במידע על חטופים, על נופלים ועל הפעילות של כוחות צה"ל".
מתי קיבלתן את ההודעה שאתן נכנסות לעזה?
ש': "יום לפני שנכנסנו, בתחילת דצמבר. התרגשתי מאוד, אבל היו גם חששות. בברדלס רגילים לאבנים, לחול ולמדבר, ולא ללוחמה בשטח בנוי".
ל': "אני קיבלתי את ההודעה כמה שעות לפני שיצאנו לעזה. זה היה בערך שבוע אחרי שסיימתי את קורס הצלפים. לא ידעתי מה לארגן, כי יש לי נטייה לסחוב את הבית לכל מקום. היה חשוב לי לקחת מוצרי היגיינה וטיפוח, כי המשימה בעזה לא סותרת את הרצון שלי להישאר אישה".
רציתן להצטרף ללחימה?
ל': "לי זה היה מאוד חשוב. בתחילת המלחמה איבדתי את אחד החברים הטובים שלי, רס"ל אביאל מלקמו ז"ל, לוחם באגוז שנפל בכיסופים. רציתי להילחם בשבילו. החלטתי שאת הכדור הראשון שייצא מהקנה שלי בעזה אני מקדישה לו. ידעתי שזה גם הרגע שלנו כלוחמות וכצלפיות בחזית. לא תמיד האמינו בנשים לוחמות בצה"ל, עד שהגיע 7 באוקטובר. למרבה הצער, המלחמה היא שחשפה את היכולות שלנו".
אתן זוכרות את הרגע שבו חציתן את הגבול לעזה?
ש': "אני זוכרת את הנסיעה בהאמרים דרך יער בארי עד למקום שבו הנוחבות שברו את החומה. נדהמתי עד כמה הדרך לחאן יונס קצרה. נסענו אולי עשר דקות. אין פלא שהמחבלים נכנסו כל כך מהר לעוטף".
צוות הצלפים התמקם בקומה השנייה של המפעל והפך אותה לעמדת תצפית מסודרת. הם כיסו את החלונות ברשתות הסוואה מיוחדות, הציבו שולחן מול החלון הפונה לציר, ועליו הניחו את נשק הצלפים הארוך. אחר כך גררו ספרייה והפכו אותה לארון למוצרי מזון, והציבו גזייה שעליה הכינו פסטה. כעבור כמה ימים הגיעו למקום לוחמי מילואים של הגדוד וערכו עבור הצלפים טקס מרגש.
ל': "הלק בציפורניים הוא הסימן הכי בולט שמראה שמדובר בלוחמת ולא בלוחם. עם המדים, האפוד, הקסדות ורעלת הפנים, אי אפשר להבחין שמדובר בצלפית. נותרו לנו הציפורניים וגם הצמה בשיער, שלא תמיד בולטת"
"זה היה בחג החנוכה", אומרת ל'. "אחד המילואימניקים הביא איתו מזוזה וקיבע אותה בכניסה למפעל, שהיה די הרוס. הוא דיבר בצורה נוגעת ללב ואמר שמחבלי חמאס נכנסו לבתים שלנו במהלך שמחת תורה וטבחו בעם שלנו. אין יותר סמלי מזה שבחג יהודי נוסף אנחנו מתבצרים בבתים שלהם, שמים את אחד הסמלים היהודיים ומגינים על העם שלנו. מעולם לא התרגשתי ככה".
בתוך פיאט ממולכדת
ציר טנצ'ר הפך לנתיב המרכזי שדרכו עבר הסיוע ההומניטרי. מדי פעם פסעו עליו גם אזרחים שעברו בצורה מסודרת ומאושרת לצפון עזה, תוך שהם מחזיקים בידיהם דגלים לבנים. "ראינו אזרחים עם שמיכות ותיקים, והסתכלנו עליהם דרך הכוונות", מספרת ש'. לפעמים קצת ריחמתי עליהם, אבל הרגשתי שהם הביאו את המצב הזה על עצמם.
"היינו כל הזמן בדריכות ועם עין על הכוונת. ידענו שלוחמי החי"ר סומכים עלינו, והיינו למעשה בקו הראשון. הכוחות היו מאחורי המפעל. היה ברור שאם נפספס מחבל, הוא ממשיך אל הלוחמים ופוגע בהם, או יכול גם להיכנס אלינו למפעל".
ל': "היינו חייבות להיות הכי ערניות שיש, גם אם לא היינו באותו רגע במשמרת. האזור לא היה נקי ממחבלים, ומסביבנו היו פירים ומנהרות. פעם מצאו פיר ממש בחצר של המפעל ונאלצו לפנות אותנו משם לכמה שעות, ובפעם אחרת נפל פצמ"ר ליד המבנה, ממול לעמדה.
ל': "בת ה־4 הלכה בציר לבדה, בפיג'מה, והחזיקה תיק גדול שנגרר על הרצפה. חשבנו שהמחבלים שלחו אותה כדי לגלות את מיקומנו, ושאולי בתיק יש מטען. בסוף הוחלט לתת לה לעבור בלי לירות לכיוון שלה. פשוט ריחמנו עליה"
"באחד הלילות ראינו פתאום אורות מהבית הסמוך. המקום היה אמור להיות ריק, כי התושבים התפנו. ואז שמענו גם קולות של ירי. היינו בטוחים שזה לכיוון שלנו והתכוננו להחזיר אש. ברגע האחרון התברר שאחת הסיירות התמקמה שם ובמזל לא התפתח קרב בינינו לבינם".
חשבתן על החטופים והאם הם נמצאים באזור מסביב?
ש': "אחרי 15 בדצמבר, היום שבו נורו בשוגג למוות החטופים יותם חיים, אלון שמריז וסאמר אל־טלאלקה – זה היה החשש הגדול ביותר".
ל': "חשבתי על זה שאולי הם כמה בתים לידנו ואנחנו לא יודעים. קיוויתי שבזמן שלנו שם הכוחות יצליחו לחלץ חלק מהם. המרחב בעזה משתנה כל הזמן, והפחד הגדול הוא לירות במישהו שנראה כמחבל ובסוף לגלות שהוא חטוף".
יריתן במחבלים?
"יריתי בשניים", אומרת ש'. "הפעם הראשונה היתה בערך חודש אחרי שנכנסנו לעזה. לא הייתי במשמרת, והייתי אמורה להיות במנוחה אבל לא הצלחתי. הנשק האישי היה עלי, והסתכלתי אל הציר דרך אחד החרכים שנוצרו מההפגזות של חיל האוויר. פתאום ראיתי שני אנשים. הם הלכו בביטחון ונראה שהם ידעו לאן ללכת. לא יכולנו לראות אם יש עליהם נשק חם או סכין. הם גם יכולים להיות תצפיתנים.
"אחת הצלפיות ירתה לעברם, אבל פספסה והם ברחו הצידה. התרוממנו מייד. אחת הלוחמות ואני ירינו לכיוון שלהם בנשק האישי וראינו אותם נופלים. כוח של צנחנים התקרב אליהם ובדק אותם. התברר שאחד מהם נשא על גופו מטען נפץ והשני היה כנראה סייען שלו. לא היה לנו ספק שהוא הגיע להתפוצץ על החיילים".
זו היתה הפעם הראשונה שבה הרגת אדם?
"כן, אבל זה לא הלחיץ אותי. פעלתי על אוטומט. מדובר במחבל, ויש סיבה מדוע נכנסנו לעזה. החיים של הלוחמים על הקרקע הם בידיים שלי. זה המחבל או הם. אחר כך חלחלה התודעה שלקחתי חיים, אבל לא הרגשתי רע, כי הוא בא לרצוח אותנו. גם המחבל עם הפיאט הממולכדת, שבועיים אחר כך, הגיע להרוג חיילים. אין לי סיוטים בלילה בגללם".
ל': "לי לא יצא להרוג מחבלים, כי הם לא הגיעו במשמרות שלי, ועיקר התפקיד שלי היה לאתר ולהפיל רחפני נפץ בעזה. יצא לי גם להשתתף בפעילות מודיעינית מסווגת, שהיתה חריגה מסגנון עבודת הצלפים. עם זאת, לא שכחתי את ההבטחה שלי. בכל בוקר מתקיימת כוננות עם שחר שבה המחבלים יוצאים החוצה, ואנחנו יורים ומתריעים לבל יתקרבו. הכדור הראשון היה מוקדש תמיד לאביאל ז"ל.
"בנוסף לקחתי חלק באירוע שבו מחבל ניסה להתפוצץ על המבנה. הוא הגיע דרך הציר ונראה כמו אזרח, אבל הלך בזיגזגים כאילו הוא שיכור או מסומם. עלינו בקשר מול אחד המ"פים על הקרקע, והוא ביקש שלא נירה כדי שיוכל לחקור את האזרח, שהתחיל פתאום לחייך ולנופף בידיים. המפקדת שלנו ביקשה שבכל זאת נתמקם ליד החלונות. היא החליטה לירות לאזרח ליד הרגליים, וזה היה מזל.
"הוא נבהל, הסתובב על עקבותיו וברח. המ"פ ביקש גם מהצלפית לירות ליד הרגליים שלו, והוא נעצר. לוחמי חי"ר תפסו אותו, והתברר שהוא נשא על גופו חגורת נפץ. במקרים כאלה מפנימים את הסכנות והאיומים. אין שנייה אחת רגועה בעזה".
האינטנסיביות והמתח המבצעי הופרו לעיתים בשל אירועים שהיום גורמים לצלפיות להעלות חיוך על השפתיים. אלא שבאותם ימים הן היו דרוכות ומתוחות, והבינו עד כמה דק הגבול בין חיסול מחבל לבין פגיעה באזרח תמים.
"לילה אחד ראיתי על הציר ילדה קטנה, אולי בת 4", נזכרת ל'. "היא היתה לבדה, לבושה בפיג'מה, והחזיקה תיק גדול שנגרר על הרצפה. חשבנו שמחבלים שלחו אותה כדי לגלות את המיקום שלנו, ושאולי בתיק יש מטען נפץ. היו המון תיאוריות ואפשרויות, אבל הוחלט לתת לה לעבור בציר בלי לירות לכיוון. ריחמנו עליה".
ש': "זה היה אחד המראות היותר הזויים שהיו שם. הילדה פסעה קדימה, אבל סובבה כל הזמן את הראש לאחור, לכיוון שלנו, כאילו היא מחפשת מישהו. היא המשיכה ללכת במשך דקות ארוכות, עד שנעלמה מהעין.
"גם אם המחבלים ניסו לגרום לנו לירות עליה או שניסו לבדוק איך אנחנו מגיבים לילדה קטנה, אני שמחה שהיא לא נפגעה. בניגוד אליהם, שחייה של הילדה לא היו חשובים להם, אנחנו אנושיים".
הרבה אזרחים כמוה התקרבו אליהם בטעות?
ש': "לא מעט. זה היה בעבר הרחוב הראשי שלהם. הייתי בדיוק אחרי משמרת כשלמבנה התקרב אדם מבוגר וצלפית ירתה ליד הרגליים שלו. פתאום הוא התחיל להתפשט מהבגדים והירי הופסק, כי ראינו שאין עליו נשק או מטען חבלה. הוא הוציא סיגריה ואז הוריד את התחתונים, והמשיך להתקרב עד שיצא מטווח נשק הצלפים.
"התקרבתי לאחד החורים בקיר ויריתי ליד הרגליים שלו בנשק האישי. רסיס מהקרקע עף אליו ופגע ליד איבר המין שלו. הוא נבהל, קפץ הצידה ונעצר. לוחמים למטה התקרבו אליו ולקחו אותו לתחקור, ואחרי זה שלחו אותו בחזרה לציר. היה ברור שהוא לא בסדר בראש. מאז הלוחמים קראו לי 'המוהלת'.
ש': "כשנטרלתי את המחבל פעלתי על אוטומט. החיים של הלוחמים על הקרקע בידיים שלי. זה הוא או הם. אחר כך חלחלה התודעה שלקחתי חיים, אבל לא הרגשתי רע, כי הוא בא לרצוח אותנו. אין לי סיוטים בלילה בגלל מי שהרגתי"
"הוא והילדה עם התיק לא היו הסיפורים ההזויים היחידים, ואני מעריכה שהמחבלים רצו לבדוק כל הזמן את המתח המבצעי שלנו, ועד כמה אנחנו ערניים. אולי חיכו שנפגע באזרחים כדי שיוכלו להתלונן על צה"ל. פעם היו ילדים עם אופניים, ירינו לידם והם ברחו. פעם ירינו ליד אזרח שהמשיך ללכת למרות האזהרות, ירינו לו ברגל והוא נפל ולא זז. היינו בטוחים שהוא מת, אבל פתאום הוא התרומם ורץ במהירות, למרות הפציעה".
לשכב באבק וגם בבוץ
אחרי כחודשיים בעמדת התצפית במפעל עזבו הצלפיות את עזה. ש', שהיתה כחצי שנה מהשחרור, הרגישה שהיא מיצתה את התקופה. "התגעגעתי למשפחה ורציתי להתקלח, כי הייתי מלאה באבק", היא אומרת. "אפילו התגעגעתי לשירותים, כי נמאס לעשות צרכים בתוך שקיות. אמנם שמרנו על היגיינה עד כמה שאפשר, ויש לי אפילו תמונה עם מסכת ניקוי על הפנים, אבל זה עדיין חודשיים שבהם לא היינו לגמרי נקיים".
ל': "בעזה לא היה כמעט קשר עם המשפחה בבית או החברים. רציתי להתעדכן ולהרגיע קצת את ההורים. ידעתי שמה שעשינו הוא מאוד משמעותי ושברגע שיקראו לי אני חוזרת. באמת קראו לנו לפני כחודש להצטרף לפעילות נקודתית ברפיח, עם כוחות שריון ונח"ל.
"אני עדיין בסדיר, אבל ש' הגיעה הפעם כמילואימניקית. בסופו של דבר, לא היו צריכים אותנו וחזרנו אחרי כמה ימים לישראל. הרגשתי שבזכותנו יש יותר מודעות לברדלס ולנשים צלפיות. השריון והנח"ל ביקשו אותנו ספציפית, בעקבות הפעילות שלנו בחאן יונס. למדו להעריך אותנו, ואנחנו אוהבות לתת גיבוי לחילות אחרים. אם יקראו לי שוב לעזה, אני מתייצבת ללא היסוס".
ש': "לי נראה שברגע שאשתחרר מהמילואים אני משנה כיוון. אם המלחמה תימשך, אני אתחיל לעבוד ולא ללמוד, כדי שלא לקטוע את הרצף אם יקראו לי שוב למילואים".
לעומת הסיזיפיות והעצימות הגבוהה שבהן תפקדו בעזה, השירות על גבול מצרים נראה כעת לש' ול' קצת כמו קייטנת קיץ. "אני מרגישה שיש פחות הברחות מבעבר, וזה כנראה קשור למלחמה, אבל עדיין אי אפשר לזלזל בחשיבות של הפעילות שלנו", אומרת ש'. "כל הכנסת נשק לא חוקי לישראל יכולה להגיע לארגוני פשיעה או לשמש לטרור.
"התפקיד שלנו לא פשוט, ולא קל להיות צלפית. אנחנו שוכבות על אבנים ואבק, ובקיץ מזיעות מתחת למדים. בחורף מאוד קר, נרטבים מהגשם ומתמלאים בבוץ. פעם אחת, מרוב שהיה מבול חזק, לקח זמן רב עד שרכב הצליח לצאת מהבסיס כדי לאסוף אותנו מעמדת התצפית".
אילו תכונות נדרשות מצלף?
ש': "המון סבלנות, כי אנחנו נזרקות בשטח במשך שעות".
ל': "צריך גם קור רוח ויכולת להתרכז ולהתנתק מהסביבה".
מה היתרון שלכן כנשים צלפיות לעומת הגברים?
ש': "לרוב הגברים יש קוצים בתחת, ולנשים יש יותר אורך רוח. אנחנו מסוגלות לבהות שעות דרך הכוונת מבלי לזוז".
ל': "אני חושבת שבאופן עקרוני תפקיד הצלף מאפשר לנו לגוון. לוחם מהשורה לא יכול להחליף אותנו, אבל אנחנו גם לוחמות. כשלא צריך אותנו כצלפיות, אנחנו מסיירות עם הלוחמים.
"כחודשיים לפני המלחמה הגדוד קיבל מידע מודיעיני על הברחת סמים שתתבצע במקום מסוים. יצאתי לשם עם לוחמת נוספת, לא כצלפית, ולא רחוק משם ראינו אזרח ישראלי מסתובב ברגל. תמיד הוא בסביבה כשיש התרעות על אפשרות להברחה, ותמיד הוא טוען שהוא עושה הליכות וספורט.
"ניגשנו אליו, ותוך כדי הזמנו כוח של מג"ב. הוא התעקש שהגיע לטייל וסיפר פרטים לא רלוונטיים על בת הזוג שלו. שיחקנו כאילו אנחנו מאמינות לו, כדי למשוך זמן עד שמג"ב עצרו אותו. אחר כך הגענו לנקודה שעליה הצביע המידע המודיעיני, ממש לא רחוק מהמקום שבו האזרח הסתובב. היו שם מבריחים שראו אותנו וברחו, והשאירו מאחוריהם ארבעה שקים. פתחנו אותם ובתוכם היו סמים".
איך מגיבה הסביבה שלכן לעובדה שאתן משרתות בתפקיד שאין בו הרבה נשים?
ש' צוחקת: "מפרגנים ומאוד מתלהבים. כשיהיה סרט הוליוודי על צלפיות, נדע שעשינו את שלנו".
