שמתי לב שהימים האלה, של בין המצרים, במיוחד תשעת הימים שבין ראש חודש אב לתשעה באב, נושאים אצלי אופי פרואני מעט. כן כן, פרואני, כמו המדינה הדרום־אמריקנית, זו שהכירה לעולם את האינקה ואת יערות הגשם שלה, אגדות וסיפורים, צבעים ומיני חי, אבל בעיקר את אחת המתנות הכי משמעותיות לבני האנוש – הסביצ'ה לסוגיו.
ההבנה המאירה שקוביות של דג שפוגשות קוביות של פרי וירק ונתקלות במיץ לימון יוצרות ערימה קטנה של אושר – היתה רגע נבואי קוסמי שמפירותיו נהנה העולם כולו עד היום, כן ירבו כדגים. ולמה אני מתעסק עכשיו בפרו ובדגים נאים? מפני שעכשיו, כאמור, תשעת הימים.
משנכנס אב ממעטין בשמחה. אחת ההלכות הברורות בהקשר הזה היא האיסור לאכול בשר ולשתות יין בתשעת הימים הללו. יש הנוהגים כך החל מראש חודש, ויש המתחילים רק בשבוע שחל בו תשעה באב, תלוי במוצא ובמפלגה. ויש כאלה, אגב, שלא נוהגים כך בכלל, ולהם אני כבר אומר: ההפסד כולו שלכם.
לא לא. זה לא שאני מזמין אתכם אלינו לעשות שבת (כלומר, בואו בשמחה, רק תודיעו לפני). אני רק רוצה לספר לכם שבבית שלנו, כמו בבתים רבים אחרים במרחב האורתודוקסי, התעוות מעט הסיפור הזה של מנהגי האבלות של ראשית חודש אב, והפך להיות משהו אחר לגמרי.
אנשים בבית שלי, למשל, משוכנעים שהקטע של הימים האלה הוא פיתוח מטבח הדגים. כלומר, זהו מין פסטיבל שנתי של מתכוני דגים ומנות דגים שנחוג בכל שנה בין יולי לאוגוסט, בימים הסמוכים למועד היהודי תשעה באב. מבחינתם, המילה "ימים" בביטוי "תשעת הימים" היא ריבוי של ים.
וזה הולך וגדל, הולך ומתפתח משנה לשנה. בימים כתיקונם אנחנו אוכלים בערב מה שיש. פעם שניצל ופעם פלאפל, פעם בשר ופעם יוצאים למסעדה, פעם חביתה ופעם סלט. בתשעת הימים – וואו, וואו. פאר תנובת הים. פס קר ופס חם. סשימי וסביצ'ה וקרפצ'ו וניגירי ודגים בתנור ובמחבת ועל האש וקציצות ופיש וצ'יפס ובלו וילו וטורו, ואל תשאלו.
הכל בחסות חורבן הבית. המכשיר שלי קורס מדיווחים על מבצעי דגים במסעדות. כשם שט"ו באב הוא עונת החתונות וערבי חגים הם עונת הקניות – תחילת חודש אב היא עונת הדגים. באמת שאני אוכל בימים האלה הרבה יותר מאשר כל השנה, וגם הרבה יותר טוב. כאלה אנחנו. על כשרות והלכות – לא מתפשרים. אנחנו לא נביא לפינו גרגר בשר קר ויבש בימי האבל האלה, אבל עם הדגים נשתולל עד העצם האחרונה.
בעוד ימים אחדים יירד הערב ויחול תשעה באב. בתשעה באב מתענים וצמים, וגם אסור לנעול נעליים. על כן אסיר את נעלי העור שלי ואנעל תחתן נעלי בד וגומי שנוחות פי שלושה ועולות פי שלושה. האם אתענה בנעליים האלה? ממש לא. האם אקיים את ההלכה? ודאי שכן. אקיים אותה בטהרתה.
והסיפור הקטן הזה הוא סיפורו של הקודקס היהודי על רגל אחת. סיפורו של "איש ההלכה". הנטייה הטבעית היא לראות בעיוות הקטן הזה סירוס של כוונת המחוקק ופגיעה ברעיון שהימים האלה נושאים איתם. אפשר לטעון בקלות: בואו נניח לרגע לנוקדנות ההלכתית של הבשר והיין, הנעליים והנישואים, בואו אולי נניח אפילו לצום – ונעסוק בעניין עצמו: בחורבן הבית, במשמעויות שלו, בשנאת חינם, באהבת חינם. זה לא יותר "יושב" על הרעיון? על המטרה?
והתשובה היא: אולי זה יותר יושב על משהו, אבל במקרה כזה לא יהיה כלום. לא תשעה ולא באב. לא זיכרון בן אלפי שנים, לא מורשת ולא מסורת. רעיונות ודיבורים לא מחייבים הם חסרי משמעות וחסרי משקל. אפשר לשחק בהם, אפשר להחליף אותם ואפשר גם לבטל אותם ולהסביר למה דווקא ביטולם הוא־הוא קיומם, הרי אין דבר שאי אפשר לנמק על במת פאנל.
ריטואל הלכתי מחייב, ששומר על המסגרת שלו כל כך הרבה שנים, מבטיח מערכת זיכרון קשיחה ובלתי ניתנת לפגיעה. אז מה אם אני מהלך באדידס ומכרסם טונה צרובה. והאמת? אני משתגע כבר בלי בשר. ממש משתגע.
התגובה הספונטנית הכי נפוצה בימים אלה היא: "גם השנה?" היא לא תמיד מושמעת בקול, אבל בתוך הראש פנימה היא נלחשת, או נצעקת, הרבה. וכך, כשהגיעה ההודעה השנתית הקבועה מפנינה על אודות השתתפותי באחד מאירועי "הלילה לא לומדים תורה" ברחבי הארץ בליל תשעה באב, התגובה הפנימית הראשונה שלי היתה: "גם השנה?"
אני חסיד גדול של מפגשי השיח בתשעה באב. לדעתי, ב־20 השנים האחרונות לא עבר עלי ליל תשעה באב אחד מבלי שהשתתפתי באירוע כזה, וזאת מסיבות שאמנה מייד. אבל השנה? יכול להיות ששוב נתכנס ונמלמל את אותם מלמולי אהבת חינם בלתי מחייבים, משל איננו מצויים בסרט של החיים שלנו?
התשובה שלי לפנינה היתה כן. גם השנה אשתתף ב"הלילה לא לומדים תורה". זה יהיה ברחובות, ואתם מוזמנים בחדווה. סליחה שלא יהיה כיבוד. אני בהחלט מתכוון לשבת על הבמה, להמתין בסבלנות לתורי, ליטול את המיקרופון ולקלקל, אולי, את כל הקונספט. אולי אשתוק. אולי אעביר נושא. אולי אומר "לא זאת השאלה" ואעבור לדבר על סיפור מעניין שקרה לבת שלי, ואולי אומר דברי תורה. בכל מקרה, ברור היה לי שצריך לעשות את המעשה הזה ולהשתתף בערב כזה, הן כמרצה על הבמה והן כמאזינים בתוך הקהל.
גם בשנה שעברה השתתפתי. זה היה בנתניה. וואו. נראה לי כאילו קרה לפני 20 שנה. 26 ביולי 2023. כפר עזה עמד על תילו, אנשים גרו במרגליות והרבה נשמות טהורות עוד היו בחיים. אנחנו רבנו אז על רפורמה ועל בחירות, ואני באתי במטרה להתפייס ומצאתי את עצמי צועק ורב עם אנשים. זאת הזדמנות טובה לבקש סליחה מהרב אבי נוביס, מגלעד שר ומגיל קופטש על כמה הרמות קול. אני ממש מצטער עליהן.
והשנה? השנה אני לא רוצה להתווכח בכלל ולא רוצה לריב בכלל. אז למה אני הולך? רק כי אני יודע בידיעה ברורה שהכוח של האירועים האלה, שאני כל כך אוהב, הוא בכלל לא בדיבורים שנשמעים בהם. מה שקורה על הבמה כמעט לא רלוונטי. הן אלה דיבורים בעלמא. מה שחשוב באמת הוא הריטואל הנפלא שהתפתח כאן, ושמבחינתי הוא ממש חלק ממערך הפעולות הנדרשות בתשעה באב – של לקום מהבית וללכת למקום שבו נפגשים עם אנשים אחרים.
זה הסיפור. המפגש. זה לא פאנל בטלוויזיה ולא פודקאסט לא מחייב. הכוח של "הלילה לא לומדים תורה" הוא המעשה בפועל. לקום ולדדות אל כיכר העיר ולפגוש שם עוד אנשים. וככזה, הוא לגמרי יכול מבחינתי להיכנס אל התפריט הקבוע של חבילת האבל והזיכרון השנתית. בנוסף, כמובן, לכל השאר.
