"כשבועיים־שלושה אחרי 7 באוקטובר פנו אליי ואל הרב דוד דרוק חן וזוהר אביגדורי ואמרו: 'למה אנחנו לא מרגישים שהציבור החרדי מזדהה איתנו?'. הסברתי שהפגנות פחות מתאימות לנו, שחרדים בקושי יוצאים להפגנות גם ככה, אלא אם זה על נושא חרדי הארד־קור, כמו גיוס למשל, וגם האופי של ההפגנות פחות מתאים לנו, כי לחלק מהאנשים זה הצטייר כאילו נגד הממשלה", מספר ישראל כהן, איש תקשורת, פרשן מהמגזר החרדי ופעיל חברתי מבני ברק, שמאז תחילת מלחמת "חרבות ברזל" החל, לדבריו, לנסות להעלות את המודעות לנושא החטופים במגזר החרדי.
כהן מספר שבעקבות פנייה שקיבל מכמה בני משפחות החטופים שרצו לחבר גם את הציבור החרדי לנושא ולזכות בתמיכת הציבור החרדי בעסקה כשתהיה – הוא ודרוק החלו לארגן פגישות של משפחות חטופים עם כמה רבנים מהמגזר החרדי. "הגענו למשל לרבנית קולדצקי, בתה של הרבנית קנייבסקי", הוא מספר.
"המשפחות שהגיעו דיברו איתה, קיבלו חיזוקים, ואז כשיצאו ממנה, הייתה בחוץ אישה חרדית שחיכתה לרבנית קולדצקי. האישה שאלה: 'מי אלה?', אמרו לה שמשפחות חטופים. ואז האישה אמרה: 'אתם חייבים לבוא איתי לחיידר ליד ולראות איך עשינו לוח ענק בכניסה לתלמוד תורה, וכל ילד מקבל על עצמו שם של חטוף להגיד עליו פרקי תהילים וללמוד עליו כל היום לזכות שובו'. זה היה המקרה הראשון שבו משפחות חטופים ראו את הפער הגדול. כלומר, התקשורת הכללית עד היום מתקשרת את המיינסטרים, אבל את ההיבטים המגזריים יותר היא לא מסקרת".
בנוסף לכך, מספר כהן, "כמה חודשים אחרי הטבח ארגנו עצרת תפילה בבני ברק ליד הקבר של החזון איש. חלק ממשפחות החטופים דיברו שם ליד הרבנים הכי בכירים. היו אלפי אנשים מהמגזר, בהפרדה כמובן, שהחזיקו שלטי חטופים. היו שם דרשות של רבנים והיה אירוע ראשון של סולידריות שיצא לדרך. ואז זה נכנס לעיתונים 'המודיע', ו'יתד נאמן', וזו הייתה הפעם הראשונה שנושא החטופים קיבל היבט חרדי, היבט אמוני, ונכנס לעיתונות המיינסטרים. אחר כך התחלתי גם ליזום ראיונות של בני משפחות חטופים. היו ראיונות כאלה למשל בעיתונים 'המבשר' ו'הדרך' של ש"ס".
לדברי כהן, "כל הביקורים האלה אצל רבנים מביאים גם את ההיבט האמוני, גם את היבט הסולידריות החרדית, אבל בעיקר משפיעים על דעת הקהל. ברגע שרואים למשל שהרב הליטאי או הרב יצחק יוסף או איזה אדמו"ר אומרים 'פדיון שבויים, אנחנו בעד עסקה', זה משפיע על חברי כנסת, זה משפיע על הקהל שמתחבר לכך. הבאנו למשל משפחות חטופים לרב דב לנדו, והוא ביקש מכל המגזר להגיד כל יום שני פרקי תהילים ספציפיים למען החטופים. אז גם בדרך זו זה נכנס למודעות הציבור ונהיה חלק ממנו".
בנוסף לכך, מציין כהן, "קיימנו גם עצרת למען החטופים בכותל, שנועדה לציבור החרדי. היו שם רבנים שבחיים לא התקבצו ביחד. הגיעו אליה גם נציגים של הציונות הדתית. הייתה תפילה של כ־50 אלף איש, כאשר לכל מי שהגיע מהמגזר יש לפחות חמש או עשר נפשות בבית, אז זה מרחיב את הפעילות ובסופו של דבר יוצא שילדי תלמודי תורה ובנות בתי ספר מכירים את שמות החטופים ומתפללים עליהם. הם אולי לא נמצאים בכיכר, אבל ברגע שזה מגיע למשל לתוך בית הספר של הבנות והן כל יום קוראות תפילה או מקדישות מעשה טוב, אז עשינו את שלנו מהבחינה הזו".
במקביל לפגישות ואירועים עם רבנים, מוסיף כהן, "הגיעה העסקה הראשונה והלכנו לגפני, לדרעי, לגולדקנופף, כי היה חשש גדול שהחרדים ילכו אחרי בן גביר וסמוטריץ', שכזכור עוד בבוקר ההצבעה סמוטריץ' התנגד לעסקה ואחר כך תמך, ואילו בן גביר התנגד. כמובן גייסנו לזה את הרבנים והוצאנו מחברי הכנסת החרדים החלטה שפדיון שבויים הוא מעל הכל ושהם תומכים בעסקה. מאז לא עזבנו את הנושא, ואנחנו שולחים מדי פעם משלחות לחברי הכנסת, 'שומרים עליהם', מה שנקרא. נכון שיש מי שמצפה מחברי הכנסת החרדים שיהיו יותר פעילים בנושא, שידפקו על השולחן, אבל עדיין, העובדה שבכל שיחה או ראיון הם אומרים שיהיו בעד כל עסקה – אנחנו רואים שלבם במקום הנכון".
"נוצר קשר ישיר"
"כדי לחבר את החברה החרדית לנושא החטופים התחלנו במסע של כמה משפחות לבני ברק לבתי הרבנים, כאשר המטרה הייתה פשוט שיספרו את הסיפור שלהם לרב", מוסיף הרב דרוק, תושב פתח תקווה, יו"ר ארגון כיסופים, שמטרתו לייצר חיבור מחדש בין חלקי העם דרך מסורת ורוח.
לדבריו, "אחרי שהדברים מגיעים לרב זה עף בתפוצה המונית בתקשורת החרדית, נהיה לזה ממש באז. היינו גם אצל הרב שאול קנייבסקי והרב גלאי. אצל הרב גלאי, אדם עם רגש, מקובל מיינסטרים בחברה החרדית, היינו כשלושה שבועות אחרי ה־7 באוקטובר. הרב סיפר שמאז הוא צם רצוף ואוכל רק בלילות. ככה עשינו סדרה של מסעות, כאשר המטרה הייתה לחבר, ליצור מודעות. בחברה החרדית יש גם מודעות לפדיון שבויים, זו מצווה מהגדולות ביותר. המטרה הייתה לחבר את החברה החרדית לנושא החטופים מהעולם האמוני והדתי שאני מאמין בו. אני באמת מאמין שתפילות, התחזקות וחיבור, ונשים שמדליקות נרות שבת למען אותם חטופים – זה גם עוזר וגם המודעות עולה".
תן דוגמה.
"למשל, ילדה שואלת את אמה: 'אמא, למה את בוכה עכשיו בהדלקת נרות שבת?', והאמא עונה: 'אני מדליקה למען ילדות שנחטפו', ופתאום הן רואות תמונות ויש שמות".
לפני חודש וחצי, מוסיף דרוק, "נכנסתי עם אוטובוס של כ־20 משפחות חטופים לישיבת חברון שבשכונת גבעת מרדכי בירושלים, אחת משתי ישיבות הדגל של החברה החרדית. בדרך כלל לא נכנסים לשם סיורים, אבל לא רק שקיבלו אותנו כל כך יפה, אלא שראש הישיבה, הרב דוד כהן, לא רצה שתהיה מחיצה כשהוא מדבר למשפחות, רצה לדבר איתן ישירות. הוא דיבר עם ילנה טרופנוב ששוחררה מהשבי ושבנה היחיד, סשה, עדיין חטוף, ואמר שהוא פונה למקבלי ההחלטות לעשות מהר את המאמצים כדי להחזיר את החטופים. הדברים שלו רצו ברשת, וכל החברה החרדית הייתה מודעת לכך. זה הגיע גם לעיתון 'יתד נאמן', שזה המיינסטרים של המיינסטרים החרדי".
דרוק מספר שיחד עם פעילה נוספת מהמגזר, ריקי סיטון, מנהלת עמותת חברותא־איילת השחר, העוסקת בחיבורים, "הקמנו בכיכר החטופים אוהל תפילה כשלושה שבועות אחרי ה־7 באוקטובר, כשהמטרה הייתה להביא לשם גם קהלים שהם לא תל־אביביים קלאסיים ושירגישו נוח להיות בכיכר. הצלחנו להביא לשם קהילות חרדיות רבות שבאו לתמוך ולהביע הזדהות. הם לא יגיעו למחאה של מוצאי שבת, ובכיכר עצמה קשה להם להרגיש בנוח, אבל הם מגיעים, בעיקר בחמישי בערב, לאוהל הזה שעדיין קיים, נפגשים שם עם משפחות חטופים ונוצר קשר ישיר. נושא החטופים הוא משהו שצריך להיות משותף לכולם ולא שנוי במחלוקת. החברה החרדית מזדהה עם נושא החטופים אבל מראה זאת בדרך שלה".
"גם תפילה זו מחאה"
"בדרך כלל כשאת מכירה אנשים באופן אישי, זה בוער לך יותר. החברה החרדית אולי פחות מכירה חטופים ומשפחות חטופים ויש בחברה הזו גם פחות חשיפה למדיה, אבל זה לא אומר שאכפת לנו פחות. אכפת לנו. אלה האחים שלנו, ולא משנה אם הם מהקיבוץ או מהמסיבה. כולם אחים שלנו ואהובים. זו התחושה בכל מקום", אומרת סיטון, אשת אברך, אם לעשרה ילדים מבני ברק. סיטון מוסיפה ומספרת שהיא מסתובבת עם ג'ולי קופרשטיין, אמו של החטוף בר קופרשטיין, ו"אנחנו פוגשות המון קהלים חרדיים ומידת המחויבות והגיוס שלהם
לעשייה היא פשוט מדהימה, רק מה – זה לא מצטלם כמו יוזמות אחרות במאבק. זה לא בא לידי ביטוי חיצוני כמו למשל הפגנות או מחאות".
איך זה כן בא לידי ביטוי?
"פגשנו למשל אנשים פרטיים שכבר עשרה חודשים ישנים ללא כרית, לא שותים קפה, צמים כל שני וחמישי – כדי לזכור ביומיום שהאחים שלנו נמצאים בתת־תנאים. יש יוזמות פרטיות כאלה, ויש יוזמות רחבות היקף של מעשים טובים. אנשים אמוניים מאמינים שיש ערך לזכויות ולמצוות כדי להשפיע מבחינה רוחנית לחזרתם. יש כיום מאבק והשתדלות שהם בציר הגשמי וזה חשוב מאוד, אבל אנחנו כאנשים מאמינים יודעים שיש את הציר הגשמי ויש גם את הציר הרוחני".
בציר הרוחני, מתארת סיטון, "את יכולה לראות ילדות קטנות, בנות 5־4, שמברכות ואומרות שהחטופים יחזרו הביתה בשלום. יש בתי ספר שלמים וקהילות שלמות שמתחזקים בתחום הזה, מארגנים אין־ספור תפילות. תפילה מבחינתי זו לגמרי מחאה – זו עצירה, עמידה, התרכזות יחד של הרבה מאוד אנשים. אז יש מי שיגיד 'ביבי, תחזיר אותם' או 'ביידן, תעשה משהו', ויש מי שיגיד 'הקדוש ברוך הוא, תעשה משהו'. ההתכווננות והעצירה והמסירות למען הדבר הזה והעקביות של האנשים האלה שתקופה כל כך ארוכה מצליחים להחזיק זאת בתודעה שלהם – מבחינתי זו יציאה למאבק, גם אם זה לא מצטלם כמו השתתפות אחרת במאבק".
לדברי סיטון, מדובר לא רק בתפילות. "זה לקבל שבת עשר דקות קודם, או לשים כיסא ריק, או לקרוא תהילים או להתנהג יפה יותר זה לזה. יש לי עשרה ילדים, אז אחת יכולה להגיד למשל לשנייה: 'אני מוותרת לזכות החטופים', אחת מתנהגת יותר יפה לשנייה, עושה חסד ועוזרת למען זה", היא מתארת.
"יש אכפתיות, יש עשייה יותר ממה שנדמה. אני פוגשת אנשים מהמגזר החרדי והם בוכים, אכפת להם בצורה מאוד חזקה. ברגע שאנחנו יודעים שאכפת להם, צריך למצוא את הדרך שבה גם הם יכולים לקחת חלק. במסגרת הזו אנחנו מנסות לעשות כל מיני דברים, כמו למשל לכתוב טור בעיתון חרדי שמתאר את המסע של ג'ולי כאמא של חטוף. זה מקרב לבבות, זה מנגיש, זה מחזיק בתודעה. אנחנו גם יוצאות להרצאות, לערבי נשים חרדיות, נכנסות לבתי הספר של המיינסטרים החרדי ופשוט מספרות, מדברות ומאפשרות להתחבר".
