סגנית נשיא ארצות הברית והמועמדת לנשיאות מטעם המפלגה הדמוקרטית קמלה האריס, עשתה ברביעי האחרון מהלך שאמנם אינו חסר תקדים, אבל הוא בהחלט חריג – היא התראיינה לרשת 'פוקס'. הרשת, שידועה בהטיה החזקה שלה ימינה (בוודאי בעידן דונלד טראמפ), לא תכננה לעשות לה חיים קלים, ולפרקים נדמה היה שהמראיין ברט באייר מגיע על תקן המתמודד שמולה ולא המראיין שלה.
התגובות לראיון היו מעורבות, ולרוב תאמו את ההנחות המוקדמות של המגיבים: מי שמתכננים להצביע להאריס, גם כך טענו שהיא הציגה עמדה קוהרנטית, תקפה את האמירות של טראמפ בדבר "האויב מבפנים", הבהירה את ההבדלים בינה לבין טראמפ (ובמידה מסוימת גם בינה לבין ביידן), והוכיחה שהיא לא מפחדת משאלות קשות – וזאת אחרי ביקורת בתקשורת על כך שהאריס זוכה לראיונות מלטפים ואף ערוכים לטובתה.
הם הדגישו את האופן שבו באייר קטע אותה והתפרץ לדבריה כעדות להטיה שלו, ואת האמפתיה שהביעה למקרים טראגיים שהוצגו בפניה, כמו משפחות של קורבנות של מהגרים לא חוקיים – חלקן מאשימות את ממשל ביידן ישירות.
מי שמתנגדים להאריס, ראו בראיון הזה באופן טבעי עוד עדות לכמה היא אינה מתאימה, בראייתם, לכהן בתפקיד החשוב בעולם: חוסר יכולתה לענות על שאלות קשות – היא נמנעה למשל מלהשיב כמה מהגרים לא-חוקיים להערכתה נכנסו לאמריקה בתקופתה, או האם תקדם חוקים שיאפשרו למהגרים לא חוקיים להתמודד על מקומות עבודה – והחזרה העקבית שלה ל-Talking Points המוכרים – למשל העובדה שטראמפ עצמו סיכל את חוק ההגירה שהיה משפר את המצב – בלטו במיוחד. מבקריה של האריס לא פספסו את העובדה שגם היא התפרצה לדבריו של באייר, וגם לא שנמנעה מלקחת אחריות על טרגדיות שקרו בתקופתה.
אלא שנראה כי שני הניתוחים האלה מפספסים משהו חשוב. המשימה האמיתית של הראיון של האריס בפוקס לא הייתה לשכנע את באייר, את עורכי פוקס או אפילו את צופי פוקס. הקהל של "מצביעי היילי", אותם רפובליקנים "של פעם" שנרתעים מטראמפ ומהאנשים סביבו, לא גדול מספיק ובר-שכנוע מספיק בראיון אחד לא ערוך.
הסיבה האמיתית לריאיון, ככל הנראה, הייתה הצורך של האריס לייצר תוכן שהקמפיין שלה יוכל להשתמש בו אחר כך, למשל על ידי חיתוך "סינקים" של דבריה: משפטים בהם היא מחדדת את ההבדל בינה לבין טראמפ, מצביעה על כשליו ומציגה את התוכניות והעמדות שלה. זה בלט בשאלה האם האריס תתמוך בניתוחים להתאמה מגדרית לאסירים (כפי שטען טראמפ בפרסומת): האריס השיבה ש"תציית לחוק", אבל מיהרה להבהיר שטראמפ מבזבז כסף על פרסומות כאלה "כדי ליצור פחד, כיוון שאין לו תוכנית שממוקדת בעם האמריקאי".
את התוכן הזה, עם הלוגו של פוקס למטה, הקמפיין יידע לדחוף בפרסומות וברשתות החברתיות לקהלים הרלוונטיים. בפשטות, האריס אמנם ניהלה דיאלוג עם באייר, אבל המשימה האמיתית שלה הייתה לייצר מונולוג מול הקהל בבית – מתנדנדים, מצביעי היילי, ודמוקרטים שהיא עוד צריכה להזכיר להם מה על הפרק.
טראמפ: מוזיקה במקום תשובות לשאלות
תופעה דומה נצפתה אצל לא אחר מיריבה של האריס, הנשיא לשעבר דונלד טראמפ. המועמד הרפובליקני לנשיאות, שככלל אינו מרבה להתראיין, השתתף במספר אירועים ציבוריים בשבוע האחרון, שבמהלכם נתן תשובות שקשה לשכוח: בתשובה לשאלה "האם יש לפרק את גוגל" (כחלק מדיון על הגבלים עסקיים ב-Economic Club of Chicago), טראמפ השיב באריכות כי "עוד לא התגברתי על איך שוירג'יניה גנבה אלפי קולות של רפובליקנים".
מעבר לעובדה שאין שום הוכחות לטענה זו, התשובה – שכללה הטחת האשמות במשרד המשפטים האמריקני – הייתה מנותקת לחלוטין מהשאלה.
באירוע Town Hall בג'ורג'יה (גם הוא בהנחיית פוקס) טראמפ תיאר את עצמו בתור "האבא של ה-IVF", בדיון על הבטחת נגישות לטיפולי פוריות בפני קהל של נשים בלבד. בהזדמנות אחרת, כשהשיב לשאלה של מצביע מאוכזב שעזב את המפלגה הרפובליקנית בגלל אירועי 6 בינואר, ההסתערות על הקונגרס וחוסר הפעולה של טראמפ בנושא, הנשיא לשעבר תיאר את 6 בינואר בתור "יום של אהבה".
השיא היה באירוע Town Hall דומה בפנסילבניה – טראמפ הספיק לענות על ארבע שאלות מהקהל, כששניים מהצופים התעלפו ורצף דיבורו הופסק. עם פינוי הצופים ולאחר שייחל לבריאותם, טראמפ הכריז ש"לא צריך עוד שאלות, בואו נשמע מוזיקה במקום", ובמשך כמעט 40 דקות הינחה את הצוות הטכני של האירוע להשמיע שירים לבקשתו, במהלכן הוא והקהל שרו, והוא התנועע מעט. מושלת דרום דקוטה כריסטי נואם, שניכר שהייתה מופתעת מהסיטואציה, ישבה לצידו על כיסא ומחאה כפיים במבוכה.
למתבונן שאינו מחובבי הנשיא לשעבר, מדובר בעוד עדויות לכך שהאיש לא כשיר לנהל כלום, בוודאי לא מעצמת על. מבקריו השוו אותו לדוד שיכור או לסב דמנטי בארוחת חג, שעובר מנושא לנושא ללא קשר, וחלקם העלו את האפשרות שהקריאה של האריס למצביעים לצפות בעצרות הבחירות שלו אינה עקיצה לאגו שלו אלא אותנטית – מתוך אמונה שמי שיראה את ההתנהגויות והאמירות האלה ישתכנע שטראמפ אינו כשיר.
בפועל, ההתנהגויות האלה משרתות את הנרטיב שטראמפ מציע לבוחריו: "אני לא נכנע לתכתיבים של אף אחד". טראמפ עושה מה שהוא רוצה, אומר מה שהוא רוצה, עונה על שאלות רק אם מתאים לו, ולא מתבייש לשחוט פרות קדושות, כולל "תחרות רייטינג" עם משפחתה של אישה בג'ורג'יה שמתה מסיבוכי הפלה, ומאשימה את טראמפ בכך. זו גרסה משודרגת יותר, חסרת מעצורים יותר, של האסטרטגיה שהוביל הקמפיין של טראמפ ב-2016 – לא להתנצל על טעויות ולא להתנער משערוריות.
טראמפ בונה על מצביעים שמרגישים שאמריקה נלקחה מהם – בין אם בשל יוקר מחיה מאמיר שמחסל כל אפשרות להגשים את "החלום האמריקאי", בשל הצפתה במהגרים ש"משנים את ארצנו", או בשל כניסתן של אג'נדות ליברליות למרחב הציבורי (כמו שירותים לא ממוגדרים או הברכה "Happy Holidays" במקום "Merry Christmas"), וההוקעה של מי שמתריע נגדן בשם הפוליטיקלי-קורקט. אלה אנשים שמרגישים חלשים, גם אם בכל מדד אובייקטיבי מצבם לא רע בכלל, והדימוי שטראמם מציע להם, של "איש חזק" ש"לא דופק חשבון", מהדהד את השאיפות והרצונות שלהם.
אפילו הבחירות המוזיקליות באותו אירוע בפנסילבניה משקפות את סולם הערכים של בוחריו של טראמפ: שתי גרסאות שונות ל-Ava Maria של שוברט, והקאבר של ג'ף באקלי ל-Hallelujah כקריצה לקהל האמוני. God Bless the USA ו-American Trilogy של אלביס, המשלבים אלמנטיים דתיים ופטריוטיים. אפילו November Rain של גאנז אנד רוזס הוא בחירה מעניינת: השיר הוא אמנם בלדת רוק על אהבה, אבל טראמפ עצמו אמר שהקליפ של November Rain הוא בעיניו הקליפ הטוב בהיסטוריה – והקליפ מתרחש בכנסייה מבודדת.
הבחירות בעיצומן: כ-12 מיליון פתקי הצבעה כבר נשלחו
ובזמן שהאריס וטראמפ ממשיכים לחזר אחרי בוחרים, הבחירות כבר נמצאות בעיצומן: כמעט 12 מיליון פתקי הצבעה נשלחו בדואר או הוטלו בהצבעה מוקדמת ברחבי אמריקה. בשעה שב-2020 דמוקרטים רבים העדיפו הצבעה מוקדמת, הפעם נראה כי התוצאה מאוזנת יותר: נכון לעתה 47% מהמצביעים בבחירות המוקדמות הם דמוקרטים רשומים ואילו 36% רשומים כרפובליקנים.
במדינות הדרום המתנדנדות – נוואדה, אריזונה וג'ורג'יה – הרפובליקנים הרשומים נמצאים בעמדת הובלה, ואילו במישיגן ובפנסילבניה הדמוקרטים מצביעים יותר (גם בוויסקונסין, אלא ששם הלא-רשומים מחזיקים במקום הראשון), ובצפון-קרוליינה פחות או יותר שוויון.
נקודה מעניינת נוספת היא הפער הדורי: 58% מהמצביעים בבחירות מוקדמות הם מעל גיל 65, ובכל אחת ממדינות המפתח מצביעים בגיל זה הם הרוב המוחץ של המצביעים.
