יש משפט עתיק שכבר נשחק עד דק, "גברים ממאדים, נשים מנוגה". אבל לפעמים רק מבחן המציאות מחזיר לנו אותו במלוא עוצמתו. הפרק אתמול של "חתונה ממבט שני" היה שיעור חי במהות ההבדלים בין המינים, ובעיקר כמה נשים יודעות לסבך את עצמן ואת מערכות היחסים שלהן, ממש על כלום.
צפינו בזוגות שהכירו לפני שלושה ימים בלבד, וכבר מתפוצצים אחד על השנייה כאילו מדובר בבני זוג עם עשר שנות נישואים מאחוריהם. אפשר לריב על אצבע מורה, על טון דיבור, על חיבוק מוקדם מדי או על מרחק גדול מדי. אצל חלק מהנשים, קרבה היא "יותר מדי", ריחוק הוא "יותר מדי", וכשבן הזוג מנסה פשוט להיות, זה פתאום "חונק" או "מרוחק". הכל נכון, והכל לא נכון, בו-זמנית.
קחו למשל את חן ולירן. ברגע אחד, מול כולם במפגש הקבוצתי עם יעל, היא זרקה לו שהוא נוגע בה "יותר מדי אינטימי", במילה אחת והאיש התרוקן. אפשר היה לראות בעיניו איך הניצוץ כבה. מילים, במיוחד כשהן נאמרות בחוסר מודעות, יכולות לחסל את הרוח של אדם ברגע. רגעים ספורים אחר כך היא כבר מתלוננת שהוא התרחק מדי ומה גרם לו לעשות צעד אחורה.
חן היא בחורה חכמה אבל מודעות עצמית? אפס. היא פשוט לא שמה לב שהיא אומרת דבר והיפוכו, ובתוך כך מבלבלת גם אותו וגם את עצמה וגם אותנו הצופים. רחוק קרוב, אולי תחליטי מה את רוצה? זה משפט שמסכם אותנו הנשים, לא סגורות על עצמן על שום דבר.
גם אצל מתן והילה זה בלט. אחרי לילה קרוב ואינטימי שחלקו מיטה אחת, היא הצליחה להפוך הכל למרחק רק כי זלזלה במקצוע שלו. והכל סביב נושא כזה פעוט, ההחלטה איזו ארוחה הם מכינים לזוגות האחרים. הוא ביקש משהו קטן, שיראו אותו, שיקשיבו לו, והיא בחרה להקשות, ולאטום את עצמה כשזה הגיע אליה. ודווקא מתן, ברגע הכי חשוף מול המצלמות, אמר בפשטות, אני רוצה שגם יקשיבו לי. זה היה רגע אמיתי, עדין ומרגש, שהוכיח כמה גברים לפעמים פשוטים וברורים, לעומת כמה נשים יודעות לסבך את מה שכל כך ברור.
הדרמה הגדולה נרשמה אצל ירדן ושרון. הזוג שמשדר זוגיות עוד לפני שנפגשו. הוא שקול, בוגר, לא מתבייש להגיד שאין לו מושג מה נותנים כל אותם "מפגשים קבוצתיים" מיותרים. היא, דרמה קווין אמיתית. כל דבר מערער אותה, כל מילה פוגעת באגו, וכל אי הסכמה הופכת לפיצוץ. הפער ביניהם זועק לשמיים, שרון רוצה שקט, ירדן צריכה רעש. הוא מתבגר, היא סוערת, פער הגילאים מורגש. הוא מדבר עם אצבע מורה, בתנועת יד סתמית, והאגו שלה נפגע והיא ישר יורה.
ומצד שני דווקא אצל אורית וגיא ניכר ניצוץ קטן. לאט, צעד אחרי צעד, עם כל הסיפור המופרך של האחות למחצה עמה התחתן, משהו מתקרב. אולי דווקא האטיות היא סוד ההצלחה. והזוג האחרון, חן ושלי סויסה, שם הכאב גדול במיוחד. היא לא בעניין, זה צועק ממנה לכל עבר. אבל הוא, אחרי לב שבור, לא שם לב. אולי לא רוצה לשים לב. וזה כואב. כי הפעם ההפקה שידכה בחוסר רגישות גבר שגם ככה הגיע פגוע, לאישה שלא רוצה בו, והתוצאה, עצובה על המסך.
מפגש הזוגות הקבוצתי עם יעל, שנועד כביכול לייצר תרפיה ואיחוד החטיא את המטרה. במקום להעמיק את הקשר האינטימי של כל זוג, הוא רק הצית סכסוכים חדשים, כל אחד משווה את עצמו לאחרים, השוואות שלא בונות אלא רק מערערות. הגילויים הפומביים מול כל הקבוצה, מביכים את הצד השני ויוצרים דרמה מיותרת, שאילו הייתה נאמרת בינם לבין עצמם בחדרי חדרים הייתה מקבלת משמעות אחרת.
כך לירן נסגר כשחן האשימה אותו בפני כולם שהוא נוגע מדי. כך שהמפגש הקבוצתי עם יעל במקום לפתור בעיות הוא יוצר בעיות חדשות. אולי אם המטרה היא אקשן טלוויזיוני, יעל בהחלט השיגה אותו, אבל כטיפול זוגי? זה היה כשלון מוחלט.
בסופו של דבר, הפרק אתמול היה מצחיק, מרתק וגם מעט עצוב. כי הוא הזכיר כמה נשים מסוגלות להפוך גרגר אבק לסערה, וכמה קל לגברים להרגיש מותשים מזה. הוא גם הראה את הכוח של מילים, הן יכולות לבנות, הן יכולות להרוס. במבחן האגו, הכבוד והמחשבות המיותרות, נשים מוכיחות שוב שהן מורכבות, מסובכות, לפעמים גם אינפנטיליות.
ואולי זו בדיוק הסיבה שבחיים עצמם גברים מצליחים לפשט את מה שנשים מסרבות לפשט. "חתונה ממבט שני" היא רק מראה, מראה משעשעת, מראה כואבת, לאיך אנחנו, נשים וגברים, עדיין חיים בעולמות שונים לחלוטין.
