הודעתו האחרונה של הנשיא טראמפ, שלפיה פנה למנהיגה העליון של איראן, עלי חמינאי, והציע לו לנהל מו"מ בסוגיית הגרעין האיראני, מהווה ביטוי נוסף, צלול וגבישי, ל"צופן התפעולי" של הנשיא ה-47.
טראמפ: "יהיו כמה ימים מעניינים בהמשך עם איראן" // הבית הלבן
ואמנם, ההצעה שהועברה לנדבך מרכזי בציר הרשע, שעד לפני ימים אחדים הפך יעד לסנקציות אמריקניות חריפות עוד יותר (הכוללות, בין היתר, השתלטות על מיכליות נפט איראניות בלב ים, המנסות לעקוף את משטר הסנקציות), איננה אמורה להפתיע. שכן, יש בה סימביוזה, הייחודית לבית הלבן, בין נכונות להשיק תהליכי יישוב סכסוכים גם עם אויביה המושבעים ביותר של האומה האמריקנית, בד בבד עם השמעת איומים ונקיטה בצעדי ענישה ממשיים כלפיהם.
כך, למשל, החליט טראמפ, במאי 2018, לפרוש מהסכם הגרעין עם איראן, ולהשית על משטר האייטולות סבבים של סנקציות כלכליות ופיננסיות חודרניות ומסלימות. ואולם, אסטרטגיה נוקשה זו של אכיפה כוחנית (שלא עלתה יפה, שכן טהרן רק האיצה את תהליך העשרת האורניום בכוריה הגרעיניים כתולדה של הסנקציות), לא מנעה ממנו, באמצעות שר ההגנה שלו מארק הספר, ליזום- בספטמבר 2019- פגישה בין טראמפ לבין נשיא איראן, חסן רוחאני, בשולי עצרת האו"ם, במטרה לפתוח בדיאלוג אסטרטגי ביניהן.
ושוב חזר הפזמון
כאשר טהרן סרבה לנגוס בגזר האמריקני, לא אחרה התגובה מצדו של הדוד סם להגיע. ואכן, שלושה חודשים לאחר שיוזמת הפיסגה נגוזה אל תהומות השיכחה, הגיע המקל מכיוונו של יושב המשרד הסגלגל. הפעם הוא לבש צורה של טיל, שב- 3 בינואר 2020, סיכל – בשדה התעופה של בגדד- את מפקד כוח קודס (שהיה אחראי על פעילותן החתרנית והרצחנית של משמרות המהפכה האיסלמית מחוץ לגבולות איראן), קאסם סולימאני.
והמסקנה ברורה: לפנינו מנהיג אמריקני, המתנהל הרחק מחוץ לקופסה, וששיטות ודפוסי הדיפלומטיה המסורתית רחוקים ממנו שנות אור. במקרה שלפנינו, טראמפ אף לא הסס לגייס את "שירותיה הטובים" של רוסיה כדי שתסייע לו לפתוח ערוצי תקשורת עם איראן. זאת, לאחר שזה עתה איים בהטלת סנקציות חריפות על משטרו של הנשיא פוטין. ואם בכך לא די, אין לשכוח שבמרחב האוקראיני המדמם נוקט הנשיא במדיניות של "נייטרליזם חיובי מאוד" כלפי עמדותיו של הקרמלין, והתנהלותו הבוטה כלפי נשיא אוקראינה זלנסקי לפני שבוע המחישה זאת היטב ובאופן מודגש.
על רקע זה בולט מאוד הפער שבין "הצופן התפעולי" של הנשיא הנוכחי לבין קודמיו בבית הלבן. כך, למשל, כאשר ממשלו של הנשיא פורד התחייב לישראל, בספטמבר 1975, שלא לקיים שום מו"מ עם אש"ף לפני שיכיר בזכותה של ישראל להתקיים כמדינה ריבונית (ובהחלטה 242 של מועצת הביטחון מנובמבר 1967, שסעיף 2 שלה מהווה את המסד להתחייבות זו), כיבדו הן פורד והן יורשיו בבית הלבן, הנשיאים קרטר ורייגן, מחויבות זו (אם כי קרטר הפעיל שליחים בלתי רשמיים כדי לעקוף בחשאי את מה שהגדיר כמגבלה על מרחב התמרון שלו).
בסופו של דבר היה זה הנשיא רייגן, שממש ערב סיום כהונתו הורה על פתיחת דיאלוג רשמי
עם אש"ף. ואולם החלטה זו לא התקבלה בחלל ריק, אלא הייתה תוצאה ישירה ומיידית של הודעתו ראש אש"ף, יאסר ערפאת, מה -14 בדצמבר 1988, שלפיה הוא מכיר בהחלטה 242 כבסיס למו"מ עם ישראל (אם כי לא הכיר במפורש בזכותה להתקיים כמדינה ריבונית).
בניגוד מובהק לתקדים זה, טראמפ מוכיח שוב ושוב שמחויבותו, לפחות במישור הטקטי, היא אך ורק לתנאים ולנסיבות, ולא לשום עקרונות, התחייבויות קודמות או מסורות ומוסכמות דיפלומטיות. בשלב הנוכחי, הנסיבות הגיאו- אסטרטגיות הגלובליות והאיזוריות מכתיבות עבורו דפוס פעולה, שבמרכזו ייצוב, או יישוב, סכסוכים ועימותים מסוכנים, העלולים – אם לא יטופלו באופן נמרץ ומיידי באמצעות תמהיל מוצלח של מקל האיומים וגזר הפיתויים והתמריצים – להסלים עוד יותר ולגרור גם את העיט האמריקני אל תוככי מאפליה מסוכנת.
אכן, ניתן להגדיר את הנשיא כניאו-בדלן בתפיסת עולמו. ואולם כדי לממש יעד נשאף זה ולהתמקד בתוככי המרחב האמריקני, השגת יציבות מערכתית היא, עבורו, תנאי מוקדם הכרחי לכך.
על רקע זה, נקל להבין את חתירתו לסיום המלחמה באוקראינה ובעזה (חרף כל ההבדלים המהותיים שבין שתי הזירות). נקל גם להבין את חתירתו להסכם גרעין משופר עם איראן לפני שיחליט על צעדים צבאיים נגדה. נראה שמורשת משבר הטילים הקובני מאוקטובר 1962 צרובה עדיין עמוק בתודעתו ומקרינה גם על פעילותו בהווה, המעוגנת בשאיפה להימנע מעימות צבאי עם מדינת סף גרעינית כאיראן, העלול לגבות מחיר אנושי וכלכלי יקר, ובה בשעה להצמיח תהליכי רדיקליזציה מואצים בכל רחבי העולם המוסלמי.
מבחינה זו אין לראות בטראמפ מהמר או מאלתר, שכן ברובד האסטרטגי קיימת שיטתיות והמשכיות בגישתו, וזאת לצד גמישותו הרבה ברמה הטקטית, המשקפת את ההזדמנויות והאילוצים הקיימים. לשיטתו, אין כל סתירה בין רצונו בנטרול סכנת הגרעין האיראני לבין חזון הנורמליזציה בין ישראל לסעודיה. זאת, משום שאיראן, המקרינה חולשה רבתי היום, שתאלץ לנטרל גם את מרעום הפצצה, תתקשה לסכל את כינונו של ציר ישראלי- ערבי, שבטבורו סעודיה.
ואמנם, העובדה שחולשתה הכלכלית, הצבאית והמדינית של איראן היא עובדה מוכחת שלא ניתן עוד להסתירה (במיוחד לנוכח התרסקותן של השקעות הענק שלה בסוריה בעקבות קריסתו של משטר אסד, על רקע אובדנם בפועל של כמעט כל לוויניה הנאמנים ועושי דברה במרחב, ולאור מצבה הכלכלי הנואש), מעניקה, לכאורה, לנשיא האמריקני חלון של הזדמנות ומנוף כדי לנהל מול המשטר האיראני דיפלומטיה כוחנית של "הידוק הבורג", המשולבת בהבטחה לפיצוי או לגזר עתידי בתמורה להתנהלות מרוסנת מצדה של איראן, הנמצאת עם גבה אל הקיר.
לאור דפוס זה, ניתן להבין גם את ההחלטה מבית היוצר של טראמפ לפתוח במשא ומתן ישיר עם חמאס, וזאת מבלי לשתף בו את ישראל. כאשר מטרתו של הנשיא היא ייצוב החזית (יחד עם החזרת החטופים) כקרש קפיצה למימוש שאר יוזמותיו האיזוריות, אזי הסתייגויותיה של ישראל מן המהלך לא יועילו.
טראמפ מגדיר את עצמו כמנהיג נמרץ ופעלתן, ועם כל תמיכתו בישראל והזדהותו עם שאיפתה למוטט את חמאס הרצחני, הוא נחוש, אפוא, להתקדם במהירות במסלול שקבע לעצמו. לפיכך, התבצרות בעמדות קפואות ושיהוי במו"מ לפתיחתו של שלב ב’ בהסכם (המסכנים ישירות את חיי החטופים, הנמקים במנהרות האפלות בעזה) מצדה של ישראל, עומדים בניגוד מוחלט לגישתו הדיפלומטית. זו הסיבה שלנוכח מה שמצטייר לכאורה בוושינגטון כדחיינות ישראלית (בד בבד, כמובן עם עמדותיו הקשוחות של חמאס), החליט הנשיא לעקוף את השותף הישראלי ולנהל דו- שיח ישיר עם נציגיו של הרוע המוחלט.
מאחר ועל המאזניים מונחים חייהם של החטופים, ומאחר והרחבתם של "הסכמי אברהם" בשיתוף סעודיה היא היעד המרכזי עבור המנהיג בהווה ואיש העסקים בעבר, טראמפ לא יהסס לחצות קווים אדומים מבחינתה של ישראל, ואולי אפילו לפתח טינה מחודשת כלפי ראש ממשלתה, בנימין נתניהו.
לא נותר אלא להמתין ולראות האם סגנונו הדיפלומטי הייחודי של טראמפ יסייע לו הן בזירת איראן והן בחזית עזה לקדם את מסכת היעדים שהציב לעצמו, וכך יאפשר לו להתקדם גם לעבר מימוש משאלתו להציב את אמריקה על ראש שמחתו.
הכותב הקים וניהל את תוכניות הלימודים לתואר שני במשא ומתן וקבלת החלטות בזירה הבינלאומית (בעברית), ובלימודי הדיפלומטיה (באנגלית) באוניברסיטת חיפה.
