הזכוכית והגובה
דוד קרויאנקר, אדריכל וחוקר במכון ירושלים למחקרי מדיניות. מפרסם ספרים על האדריכלות בירושלים, ועוסק יותר מ־50 שנה בשימור מבנים בעיר
“נולדתי בירושלים ב־1939, כבן להורים יקים. מאז 1971 אני עוסק בשימור השכונות והבניינים בירושלים – גם בצד המעשי של השימור, וגם בספרים שהוצאתי. עסקתי בשימור שכונת שערי חסד, ובשימור בניינים בשכונת ממילא ובמקומות נוספים. הצלתי הרבה בניינים שלפי תוכניות העירייה היו אמורים להיהרס. עסקתי גם בשימור מבנים בודדים, כמו טחנת הרוח ברחוב רמב"ן בשכונת רחביה. הוצאתי עשרות ספרים על מבנים ירושלמיים ואדריכלות, נושא שלא נכתב עליו בעבר. ספרי האחרון עד כה, ‘ירושלים שהייתה ואינה עוד’ יצא בהוצאת כתר בשנה שעברה".
למה חשוב לך לשמר את המורשת האדריכלית בירושלים?
“כל נושא השימור לא היה ממש מוכר לפני 50 שנה בישראל, ובפרט בירושלים. כדי למנוע הרס משמעותי למבני העיר אני ממשיך לתעד ולשמר את ההיסטוריה והמורשת שלהם".
ספר סיפור מעניין על מבנה בירושלים.
“יש אגדה אורבנית שהשתרשה על שני קברי המהנדסים בשער יפו. לפי הסיפור, הסולטן סולימן הראשון, שבנה את חומות ירושלים במאה ה־16, ביקש משני מהנדסים לתכנן את החומה. החומה שנבנתה על פי תכנונם הייתה כל כך מוצלחת ויפה, עד שהסולטן החליט להרוג את המהנדסים כדי שלא יתכננו חומה דומה במקום אחר, והם נקברו שם. זה מסוג האגדות שמסופרות על מקומות בירושלים".
מהו הדבר העיקרי שהשתנה באדריכלות בירושלים לאורך השנים?
“השתנו שלושה דברים. ראשית, הבנייה לגובה. עד 1967 הבניין הכי גבוה בירושלים היה בן תשע קומות. בשנות ה־70 וה־80 נבנו בניינים בני 18 קומות, ובשנים האחרונות הם מגיעים ל־30, 40 ואפילו 50 קומות. שינוי נוסף קשור לאבן הירושלמית המפורסמת. במשך שנים ארוכות האבן הייתה אופיינית לירושלים, אבל בעשור האחרון תפסה הזכוכית את מיקומה של האבן, ומגדלי זכוכית נראים במקומות שונים בעיר. העניין השלישי הוא, שבימי המנדט הבריטי ניתנה הוראה שלא לבנות מבנים בעמקים, אלא רק על רכסים ומדרונות, ובשל השינויים הדרמטיים בתחום התחבורה בעיר, עמקים רבים נהרסו ונבנו עליהם בניינים".
קבר האדמו"ר
הרב ישראל גליס, יקיר העיר ירושלים, דור עשירי בעיר, עיתונאי וסופר. מתעד את העיר בריאיונות עם תושביה, בכתיבת ספרים, בפרסום מאמרים ובשידור תוכניות רדיו בנושא
“שורשי המשפחה בירושלים מגיעים ל־400 שנה כמעט. המשפחה נדדה מהרובע המוסלמי לרובע היהודי, בהמשך הגיעה לקטמון ובסוף השתקעה במאה שערים שבה נולדתי. גדלתי לתוך ירושלים ולתוך סיפוריה. אבא שלי, שהיה עיתונאי, סיפר סיפורים על ירושלים. לפני 60 שנה התחלתי להקליט ירושלמים ותיקים כדי לתעד את סיפוריהם, ומאז אני לא מפסיק לתעד דמויות ירושלמיות. נוסף לספרים שאני כותב על אודות ירושלים, הייתה לי תוכנית רדיו על ירושלים ברשת ב’ במשך 25 שנה, ועכשיו אני משדר ברדיו חרדי תוכניות על העיר ומפרסם מאמרים. יצרתי גם סרטים תיעודיים שונים על ירושלים, ואני מרצה בנושא”.
למה חשוב לך לשמר את המורשת הירושלמית?
“אני חי את זה מגיל מוקדם, זה חלק מההוויה שלי”.
תן פרט או אנקדוטה שאינם ידועים על ירושלים.
“סמוך לשוק מחנה יהודה יש שני קברים מעניינים, של רבי אברהם מרדכי אלתר, שהיה האדמו”ר מגור, ושל בנו הצעיר, רבי פנחס מנחם אלתר. כיוון שהאב נפטר בחג השבועות ב־1948, בעיצומה של מלחמת העצמאות, לא ניתן היה לקבור אותו במערה שהוא רכש בבית הקברות בהר הזיתים. לכן הוא נקבר באופן זמני בחצר ישיבת ‘שפת אמת’ הסמוכה לשוק. הקבורה הזמנית הפכה לקבועה, ולימים נקבר לצידו בנו”.
מהו הדבר העיקרי שהשתנה בירושלים לאורך השנים?
“האוכלוסייה הולכת ומשתנה. כיום היא נחלקת – צפון ירושלים חרדי, ודרום ירושלים חילוני יותר, ויש בו אזור בילויים”.
זיכרונות מכיכר מנורה
גיורא שור, מצלם ומתעד את ירושלים ב־20 השנים האחרונות. מפרסם רשומות ברשתות החברתיות בנושאי הנופים, המבנים והתרבות בעיר (האשטג #ירושליםשלי)
“ב־2007 התחלתי לפרסם פוסטים על ההיסטוריה של ירושלים כדי לתעד את העיר. הפוסטים תפסו חזק ברשתות ואני מעלה פעמיים בשבוע תמונות ומידע מפורט, בכל פעם על חלק אחר בעיר. אני מקדיש לא מעט פוסטים לסיפורי השכונה, שאותם קיבלתי מדמויות ירושלמיות שאני מכיר. אני גם מנהל קבוצת פייסבוק שעוסקת בסיפורי השכונות, בעיקר מלב העיר. הקבוצה מונה מעל 400 אלף חברים".
למה חשוב לך לשמר את המורשת הירושלמית?
“זו המורשת שלנו, אני רואה בזה שליחות".
תן פרט או אנקדוטה שאינם ידועים על ירושלים.
“יש מקומות שמי שנולד מאז שנות ה־80 ומעלה לא מכיר, כמו ‘המשולש הירושלמי’, שהיה מרכז התנועה, בין הרחובות יפו, המלך ג’ורג’ ובן יהודה, או כיכר מנורה, שהייתה כיכר ההפגנות של ירושלים, ונישאו בה נאומים היסטוריים, כמו של מנחם בגין ושל אנשי הפנתרים השחורים".
מה הדבר העיקרי שהשתנה בירושלים?
“הצעירים בורחים מהעיר. שלושה מתוך ארבעת הילדים שלי כבר לא גרים כאן. כשאתה הולך לאזורי הבילוי בירושלים, אתה רואה בעיקר בני 60 פלוס. הצעירים מחפשים את הבילויים שלהם מחוץ לעיר".
דמויות שאין בשום מקום אחר
שוקי בן־עמי, דור תשיעי בעיר, איש רדיו, סופר ומייסד “הפרלמנט הירושלמי"
“זה עשרות שנים שאני אוסף ומתעד סיפורים של זקנים וזקנות ירושלמים, ריאיונות נדירים עם דמויות שפחות מראיינים אותן. העדויות שלהם הן המורשת האמיתית של העיר בעיניי. ב־2007 הוצאתי ספר בשם ‘מסיפורי הפרלמנט הירושלמי’ שמבוסס על העדויות שליקטתי. במשך 20 שנה שידרתי ב'קול ישראל' תוכנית שבועית על ההווי והרחוב הירושלמי. שם בעצם נולד ‘הפרלמנט הירושלמי’. אחרי שהתוכנית ירדה המשכתי אותה עד לפני שנה ברדיו ירושלים. מאז, הפרלמנט מתאסף מדי שבוע, בכל פעם במקום אחר בירושלים, ואנחנו מספרים סיפורים מהווי העיר ומארחים דמויות ירושלמיות אסליות. בימים אלה אני עובד על ספר נוסף שיביא עדויות מהרחוב הירושלמי".
למה חשוב לך לשמר את המורשת הירושלמית?
“מרגש אותי להנציח את הירושלמים הוותיקים כי אסור שהמורשת הזו תיעלם ברגע שהם יחלפו מן העולם. אסור שנאבד את הקשר למורשת הירושלמית שלנו".
תן פרט או אנקדוטה שאינם ידועים על ירושלים.
“אנשים לא מבינים מה זו ירושלים. אתה מדבר על ירושלים שיש בה מסעדות, ואני מדבר על ירושלים אחרת, על ירושלים שלנשום אותה מביא אותך להתרגשות, ירושלים של כל מיני תרבויות ודמויות צבעוניות שאין בשום מקום אחר".
מהו הדבר העיקרי שהשתנה בירושלים לאורך השנים?
“הכל. האנשים השתנו, המבנים השתנו, זו לא אותה העיר. אני מקווה שילמדו לשמר יותר את המבנים. קשה לראות את ירושלים עם כל גורדי השחקים, המגדלים והבתים מזכוכית".
החמארה של סבא
שרון גבאי, דור 15 בעיר, צלם שמתעד את ירושלים, מציג תערוכות צילומים בארץ ובחו"ל ומפרסם ספרי צילום על ירושלים
“אני עוסק בצילום ובפרויקטים חברתיים, וכיליד שכונת נחלאות, ירושלים היא חלק בלתי נפרד מההוויה שלי. הנוף הירושלמי שאני מתעד הוא לא עתיק, אלא הוא נוף ילדותי. עכשיו אני מציג שתי תערוכות בחו"ל, בסן דייגו וברפובליקה הדומיניקנית, על הגיוון האנושי בירושלים. יש לי מאגר ענק של תמונות ירושלמיות שצילמתי לאורך השנים, וחלקן הקטן התפרסם בספרי צילום שהוצאתי".
למה חשוב לך לשמר את המורשת הירושלמית?
“כשאתה רואה את ירושלים מתפתחת ומתחדשת, אתה מבין שבסוף כל הנופים הירושלמיים שאתה מכיר ושגדלת לתוכם – ייעלמו. לכן חשוב לתעד את זה עכשיו ולשמר את המורשת הוויזואלית, כדי שיזכרו איך זה נראה".
תן פרט או אנקדוטה שאינם ידועים על ירושלים.
“הדוכן של פנחס בשוק. כשהיינו ילדים, לא היה איפה לקנות קפצונים – רק אצל פנחס, איש זקן ולבבי. כל ילדי השכונה שלי היו הולכים לפנחס בשוק. הוא היה דמות ירושלמית מיתולוגית מהילדות שלי. והייתה החמארה ליד מסעדת ‘עזורה’ שאליה סבא שלי המנוח, יעקב מזרחי, היה לוקח אותי כילד קטן. הוא היה יושב שם באופן קבוע, מדבר ומשחק קלפים עם החברים שלו. ואני, על ברכיו, ספגתי את כל האווירה הזו. הרבה מהצילומים הכי יפים שלי היו בחמארה מסוג זה".
מהו הדבר העיקרי שהשתנה בירושלים לאורך השנים?
“שוק מחנה יהודה – הוא כבר מיועד לתל־אביבים, או לאנשים אחרים שמגיעים לבקר בירושלים, ולא לתושבי העיר. אתה תראה שם היום הרבה פחות ירושלמים שבאים לקניות. את הירושלמים תמצא בשוק הבוכרי או בסופר של רמי לוי. השוק שינה את פניו לחלוטין, וחבל".
