אוקר הוטל ארנה שברובע ה־12 של פריז, או בשמו הקודם "ברסי ארנה", ידע הרבה רגעים גדולים בספורט הישראלי – משלל המדליות בגרנד סלאם השנתי בג'ודו, ועד לזכייתה של קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א בגביע אירופה ב־2001, לעיני אלפי אוהדים בצהוב.
בשבת הבאה ייכנס בשעריו אחד מגדולי הספורטאים של ישראל, והתקווה הגדולה שלנו למדליה אולימפית – המתעמל ארטיום דולגופיאט, שינסה לעשות את מה שאף ספורטאי כחול־לבן לא עשה בעבר, ולזכות בפעם השנייה ברציפות במדליית הזהב באחד משלושת הענפים היוקרתיים מכולם, לצד האתלטיקה והשחייה.
דולגופיאט בן ה־27 מגיע לתחרות החשובה אחרי תקופת הכנה טובה ושורה של הישגים, ולאחר שבמבחן האמיתי האחרון, באליפות אירופה שנערכה באיטליה באפריל, הוא סיים עם מדליית הכסף בתרגיל החזק שלו – תרגיל הקרקע.
ואם זה לא מספיק, הוא גם מגיע כאלוף העולם המכהן, לאחר שהשיג את מדליית הזהב בתחרות שנערכה באנטוורפן שבבלגיה, הביא קצת נחת וריגש מדינה שלמה. יותר מרגשת מכך היא העובדה שהוא עשה זאת ב־7 באוקטובר – היום השחור בהיסטוריה של ישראל, שבו החלה מתקפת הפתע של מחבלי חמאס.
"את מה שהיה בטוקיו אני שם מאחוריי", סיפר דולגופיאט ל"ישראל היום". "אני בא לאולימפיאדת פריז עם דף חלק. אני הרבה יותר מנוסה, כבר עברתי אולימפיאדה אחת, ואעשה את הטוב ביותר שלי כדי להצליח להשיג עוד מדליה אולימפית בתרגיל הקרקע".
יהיה קשה יותר לעשות זאת שוב?
"אני חושב שכולם יכולים לזכות, כי קרקע בסופו של דבר זה מכשיר קשה. כל נחיתה קטנה לא מוצלחת – ואפשר להיות בחוץ. אפשר היה לראות בתחרויות ההכנה שלא כולם עשו את התרגילים הכי טובים שלהם, אז אני עדיין לא יודע. בסוף כולם מתחרים טובים".
הזהב שלך בטוקיו עזר לקדם את הענף בארץ?
"נראה לי שהמצב כעת הרבה יותר טוב מכפי שהיה כשעליתי לארץ. אז, כזכור, אלכס שטילוב החזיק לבדו את הענף. התעמלות המכשירים בארץ הפכה יותר מוכרת. עדיין לא כולם יודעים שמכשיר הסרט, למשל, קשור להתעמלות האמנותית, ולא אלינו.
"אבל כיום הרבה יותר מכירים, ובמועדון שלי, מכבי ת"א, ובמועדונים נוספים הענף שלנו נהיה הרבה יותר מוכר. באים יותר ילדים, וזה מאוד משמח אותי. אני מקווה שנמשיך עם ההישגים, ואז התעמלות המכשירים תעלה למקום הראשון".
"היום הרבה יותר מזהים אותי"
הזכייה ההיסטורית של דולגופיאט השאירה אותו עם שתי רגליים על הקרקע. הוא לא הסתנוור מאור הזרקורים וממאות הראיונות לאחר הזכייה, אלא המשיך בעבודה השקטה בצניעות, ביחד עם מאמנו סרגיי וייסבורג.
תעיד על כך העובדה ששבועיים לאחר הזהב בטוקיו דולגופיאט כבר חזר לאולם האימונים בווינגייט, בעוד אחרים עוד ניצלו את רגעי התהילה והתרוצצו מאולפן לאולפן, או קפצו על כל פרסומת שנתנו להם לעשות.
אתה מרגיש שאתה לא מקבל את היחס שמגיע לך בהשוואה להישגים שלך?
"בארץ לא רואים כמעט ספורט מלבד כדורגל וכדורסל. אני לא אומר שהמדליה שלי בטוקיו לא הרימה את התחום – כאמור, הרבה יותר מכירים את התעמלות המכשירים".
פעם סיפרת שלא מזהים אותך בקניון. המצב שונה כיום?
"היום הרבה מזהים אותי, אבל לא זוכרים מאיפה. באים ושואלים אותי אם הייתי איתם בצבא. אני נראה להם מוכר והם לא יודעים מאיפה, אבל אני אף פעם לא אשיב שאני ארטיום דולגופיאט שזכה במדליית זהב אולימפית. זה קצת כמו להשוויץ, ואני לא אוהב את זה".
ועדיין, למרות כל ההישגים והזהב שלך ושל לינוי אשרם בטוקיו, אתה חושב שאתם מקבלים את אותה הבמה כמו הכדורגל והכדורסל?
"הייתי שמח אם ההתעמלות, גם המכשירים וגם האמנותית, היתה מקבלת יותר במה ותשומת לב, אבל אני מבין שכדורגל וכדורסל הם ענפים הרבה יותר פופולריים, גם בעולם. בכל אופן, אנחנו עושים הרבה כדי להרים את הענף שלנו, דרך עבודה יותר קשה ותחרויות מוצלחות. יש לישראל מתעמלים טובים, ועוד כאלה שיגיעו בהמשך מהגיל הצעיר יותר. הצלחנו לחולל שינוי, אבל הוא עדיין לא מספיק".
הגוף לא נהיה צעיר יותר, ועברת פציעות. מה מצבך כיום?
"נכון, אני בן 27 והגוף לא תמיד סוחב. יש לי פציעה בכתף ופציעה ברגליים, וזה מפריע לי לעלות בקושי התרגיל. אני גם עושה יותר את המכשירים האחרים, כדי לעזור לקבוצה. אולי אני לא משפר את דרגת הקושי, אבל אני כן מנסה להביא ציונים יותר טובים בשביל הנבחרת.
"אני מרגיש שהגוף שלי לאט־לאט קורס, לא אגיד שלא. אני מנסה לעשות הכל כדי שהגוף יהיה ברמה טובה. אני עובד הרבה על התאוששויות, ועושה הכל כדי להיות הכי מקצועי שאפשר. כשהיתה לי פציעה ברגל לפני כמה חודשים התאמנתי מעט מאוד באולם, ועשיתי רק תרגיל אחד, כי הכאבים היו מאוד חזקים. גם עכשיו כואב לי, אבל לא כמו אז".
מה אומר הראש? יש לחץ כי כולם מצפים שתביא עוד מדליה, או שאתה דווקא יותר רגוע כי כבר עשית את שלך?
"הראש אומר שאני צריך להמשיך לעשות את מה שאני יודע. אם הייתי חושב שאני לא יכול להישאר בטופ – לא הייתי ממשיך. אני מאמין שאני יכול לקחת עוד מדליה, ועושה הכל בשביל זה. או שהולכים במאה אחוז, או שלא הולכים בכלל.
"טוקיו נשארה מאחור מבחינתי, אני לא סוחב אותה איתי. אני מגיע לכל תחרות כמו לדף חדש, בלי לחשוב על מה שעשיתי שם. אם אגיע לפריז עם המדליה מטוקיו וארגיש יותר משוחרר – זה לא יעשה לי טוב. אני מנסה ללכת בדרך שעבדה לי לפני טוקיו".
אתה יכול להיות הספורטאי האולימפי הראשון מישראל שזוכה בשתי מדליות זהב. אם יציעו לך לחתום על ארד בפריז, אתה לוקח את זה?
"אם אתה בא אלי עכשיו עם מדליית ארד בפריז, אז לא. אבל אם אעשה את הכי טוב שלי וזה יביא לי ארד, אהיה שמח. מראש אני לא חותם על זה. אבל כן, המטרה העיקרית היא מדליה, ולא משנה הצבע. להגיד לפני התחרות שאני מוכן להסתפק בארד רק כדי שתהיה לי עוד מדליה – זה לא אני. אני לא רוצה לחשוב עכשיו רק על הזהב, כי זה ילחיץ אותי. המטרה היא לעשות את הכי טוב שלי בתחרות בפריז ולזכות במדליה".
אפרופו זהב – הוכתרת כאלוף העולם ב־7 באוקטובר. זה עדיין מלווה אותך מאז?
"מצד אחד אנחנו מתאמנים בווינגייט בכל יום, ואני גר בנתניה, כך שאזעקות לא חוויתי בכלל. מהצד השני, אני חושב הרבה על החיילים שלנו ועל מי שנרצחו ונחטפו, וזה שובר לי את הלב. אני רוצה לשמח את העם שלנו באמצעות הישגים".
זה לא מוסיף עליך לחץ כשיש על הכתפיים מעמסה רגשית כל כך גדולה?
"אני חושב שזה נותן לי מוטיבציה, זה לא גורם לי להיות פחות טוב. בתחרות עצמה זה לא משפיע עלי. אני יודע להתנתק ולחשוב רק איך אני עושה את התרגיל יותר טוב. אם אהיה טוב בפריז, זה יעשה טוב לכולם".
