לפני 30 שנה הם היו הכוכבים הגדולים ביותר בטלוויזיה הישראלית. "לא כולל שירות", סדרת הנוער המצליחה של יצחק שאולי, הפכה את סער פין, אלינור אהרון ושיר גוטליב לאלילי הנוער של שנות ה־90, בתקופה שהיה בה רק ערוץ אחד, עם 100% רייטינג. כעת הם, ושאר כוכבי הסדרה המיתולוגית, חוזרים למופעי איחוד בהיכל התרבות בתל אביב.
זה סיפור מרתק, לקחת קבוצת ילדים בני 15־16, וביום אחד לשנות להם את החיים. ספרו איך הכל התחיל.
גוטליב: "הייתה לי בילדות התחלה מאוד קשה. עשו עליי חרם ולא דיברו איתי, לא היו לי חברים מכיתה א' עד כיתה ד'. לא הצליחו להתחבר אליי. ואז עברתי לבית ספר לאמנויות, ומרגע שנכנסתי, הרגשתי שאני במקום הנכון. פרחתי, נהיו לי חברים וחברות. שם גיליתי שאני אוהבת להיות על הבמה, שזה מאוד כיף לי. התחלנו את 'תופסים ראש' עם נתן דטנר, וזה היה נהדר".
אהרון: "מדהים מה שאת מספרת, כי אני עברתי מסלול מאוד דומה. גם אני עברתי חרם, בכיתה ב', שהוא בלתי נשכח. לא היו לי חברים וחברות. בכיתה ז' נכנסתי לבית הספר לאמנויות בתל אביב בזכותה של המנהלת האגדית, יעל עשת זכרה לברכה, שפתחה לנו את השמיים".
פין: "גם אני זוכר חרם, כשהייתי בכיתה ד' או ה', שהכיתה שרה משהו נגדי, וזה היה ממש קשה".
מעניין ששלושתכם הייתם הצעירים הכי אהובים ופופולריים, עם הכי הרבה ביטחון ותעוזה, ולמעשה שלושתכם עברתם חרם בילדות. יש קשר בין זה לבין ההצלחה הכל כך גדולה בגיל צעיר?
אהרון: "לא נראה לי שכל מי שמצליח עבר חרם, אבל כנראה הרצון להתפרסם ולהצליח יכול לנבוע מחוסר מסוים שקיים בבני אדם".
פין: "אני חושב שהמקור לחרם הוא בזה שהילד בולט, קצת יוצא דופן. וזה דווקא משהו שאפשר לראות כמאפיין משותף בינינו – היינו בולטים ומוכשרים".
כמו חוג
אהרון מספרת שלאודישנים הגיעה בזכות מודעה בעיתון. "חברה הגיעה אליי עם פתק שגזרה מהעיתון, 'בחינות ללהקת צעירי תל אביב ביד לבנים'", היא נזכרת.
גוטליב: "אצלי זה היה ב'אוהל שם', ברחוב בלפור. נשארתי לעוד שלב ועוד שלב, עד עשר בלילה. חזרתי באוטובוס הביתה. אמא שלי עשתה לי 'איך?' מהחלון – ואני אישרתי שהתקבלתי".
פין: "אני באתי דרך חבר שהציע לי ללכת לבחינות. לא הכרתי את הלהקה, באתי מעולם הספורט. הקשר ביני לעולם האמנויות היה מקרי בהחלט".
שרת לפני זה?
פין: "לא".
וחשבת שיש לך קול יפה?
פין: "לא".
אז מאיפה האומץ ללכת?
פין: "לפני שנכנסתי ללהקה עשיתי פרסומת למעריב לנוער, עם האולטראלייט על גג האוטובוס. למרות שבאתי מהספורט, הייתי בלהקת ריקודי עם של גבעתיים. אז לא היה 'גברי' או 'לא גברי' – זה היה טבעי".
גוטליב: "אני חייבת להגיד לך סער, יש לך ביטחון עצמי מדהים. אתה עושה מה שטוב לך ובא לך, עם קסם וצ'ארם. אתה היית איידול. כשמסתכלים על 'איזה גבר רוצים להיות בחיים', זה אתה".
ואני מנסה לתאר לעצמי, שנות ה־90 המוקדמות, ערוץ אחד בטלוויזיה, 100% רייטינג, אתם בני 15־16 – איך התמודדתם?
גוטליב: "לי זה היה מאוד מורכב. מצד אחד נהניתי מתשומת הלב ומהאהבה, אבל מצד שני זה לא היה פשוט. אני בן אדם מאוד צנוע במהות שלי ורגישה לזיוף. אנשים היו מתקרבים אליי בגלל מה שאני ולא מי שאני. הם היו חברים שלי, ופתאום נעלמים, וכשירדתי מהמסך, אנשים הפנו לי עורף. לא אהבתי שמסתכלים עליי כל הזמן ושאני צריכה לרדת מהבית תמיד מתוקתקת".
אהרון: "אני זוכרת שכשהתגייסתי לצבא, וקלטתי איך לאט־לאט העניין בי יורד, אמרתי, 'רגע, מה זה היה בעצם? זה היה הצגה?'. אני חוויתי את האכזבה בעניין המקצועי יותר. עיתונאים ובמאים שהתייחסו אליי כמו חברים, פתאום אני לא נחמדה, לא חכמה, לא מקסימה".
איך שמרתם על הנפש כשאתם על המסך וכשכולם רואים אתכם?
פין: "זה לא קו ישר, יש עליות וירידות. מה שעזר לי ושמר עליי זה שהבנתי שזה לא קשור אליי. יש התרגשות גדולה כי אני נותן מענה למשבצת, לצורך, אבל זה לא קשור לאם אוהבים אותי או לא. ידעתי שזו חוויה של תיכון ושעבורי היא אמורה להסתיים – אני לא הולך להיות שחקן או זמר".
אהרון: "גם ידענו שזה זמני. הנקודה הזאת, של ילדים בתיכון, רגע לפני צבא, הייתה מוגדרת. ידענו שזה פרק, ושאחר כך יש צבא, לימודים, ושכל אחד עושה את דרכו".
גוטליב: "תזכרו שאנחנו מדברים על שנות ה־90 המוקדמות. המדיות לא היו כמו היום. לא הרגשת את האינטנסיביות של ההצלחה. לא היו טוקבקים כל שעה. זה היה יותר שפוי".
הצלחתם לממש את ההצלחה בכסף?
פין: "לא".
גוטליב: "זה היה כמו חוג שיצא מ'צעירי תל אביב'".
אהרון: "אבל הם (המפיקים) עשו המון כסף".
גוטליב: "קיבלנו מתנות, פעם אחת דיסקמן של סוני. לקחו אותנו ללונדון, ראינו מחזות זמר, 'פינקו' אותנו. זה כאילו מטורף, נכון?”.
הסדרה עסקה בנושאים לא פשוטים: סמים, בעיות משפחתיות. הבנתם בזמן אמת שיש לכם גם תפקיד חינוכי?
אהרון: "לא. אנחנו היינו בתוך זה".
גוטליב: "דאגו להגיד לנו, אבל לא ממש הפנמנו את זה".
היו מעריצים שפנו אליכם עם סיפורים קשים?
גוטליב: "כן, בטח. והיו מקרים שנסעתי לבנות הביתה לעודד, לעזור, לתמוך. מישהי בגיל ההתבגרות שרוצה להתאבד, שעוברת דברים קשים, והאמא יוצרת איתי קשר".
מאיפה המשקל הזה, לעזור לילדה כמעט בגילך?
גוטליב: "אמא שלי. היא הייתה מעורבת בכל מכתבי המעריצים והטלפונים, וגם העבירה אליי: 'שירי, את חייבת לדבר איתה כי היא במשבר'. וגם הרגישות הזו תמיד הייתה בי".
אהרון: "שיר הייתה בוגרת מאיתנו. אני זוכרת שתמיד הרגשתי ששיר יודעת הכל, כאילו היא המבוגרת בחבורה".
איך הצלחתם להישמר מליפול למקומות של סמים?
אהרון: "הבית. ההורים יכולים לדחוף ולעודד, ועדיין לשמור על גבולות ולתת ביטחון".
פין: "יש עוגן חזק ויציב בפנים, שאוהבים אותי. אמא שלי, הבית שלי, אוהב אותי ותומך בי. זה מאפשר להתעופף למיליון מקומות, אבל לחזור הביתה".
היו גם הטרדות?
גוטליב: "היו, ברור. בכל מקום, גם על הסט, כאלה שנצמדים מאחורה".
וכששלחו ידיים, ידעת להגיד לבן אדם "סטופ"?
גוטליב: "לא, זזתי. אבל לא אמרתי לאף אחד. הייתה הרבה פחות מודעות מהיום. גם אז הבנתי שאם זמר מפורסם, בגיל של אבא שלי, מציע לי ללכת לשתות בירה כשאני בת 17, זה לא בסדר. היה לי הסנסור הפנימי תמיד, וידעתי להתרחק ממה שלא טוב לי".
שינה את ההסתכלות
האיחוד החל להתגלגל לפני כשנה. "הוזמנו לפגישה לפני כשנה, והרעיון עלה", אומרת אהרון. "זה היה אחרי שפרצה המלחמה, וזה מה שמאוד שינה את ההסתכלות. זה לא היה יכול לקרות בדרך כל כך נעימה וזורמת אם היינו עושים את זה לפני חמש שנים".
למה לעשות את זה בכלל?
אהרון: "הבנו שיש צורך לשמח קצת את עם ישראל. הבנו את הצורך הנוסטלגי, את ההתרפקות על ישראל התמימה והטובה של פעם, שכולנו גדלנו בה, ואז זה היה מובן מאליו. היום זה ממש לא מובן מאליו, שזו הילדות. הידיעה שזה יכול לעשות טוב – זה המנוע המרכזי. בנוסף, הכבוד ליוצרים – יאיר ורדי, הכוריאוגרף שלנו, ויצחק שאולי, הבמאי הגדול שלנו, שכבר בן 90".
אתם חוזרים לשלושה מופעים גדולים בהיכל התרבות. איך אתם מרגישים לקראת?
גוטליב: "אני לא יכולה לדמיין את זה אפילו. הייתה לנו חזרה עם נגנים, ואני הייתי באקסטזה. כל כך נהניתי. ועכשיו לדמיין את ההיכל עם 2,500 איש".
אהרון: "מרגש בטירוף, אין ספק. יש לנו גם במאי מדהים, עמית אפשטיין, ושחר סגל, שכותבת לנו את קטעי הקישור, ואילן גלבוע, המנהל המוזיקלי שעושה עיבודים מדהימים".
במופע אתם מתרפקים על הדמויות, או באים כאנשים אמיתיים?
גוטליב: "זה אנחנו, ברור שזה אנחנו".
אהרון: "נכון, זה בעצם אותו דבר".
יש משהו מיוחד בזה שלמרות שלא נפגשתם הרבה לאורך השנים, כשאתם נפגשים עכשיו יש ביניכם חיבה עמוקה.
אהרון: "כשאתה שותף להתבגרות ולתהליך גדילה וצמיחה עם מישהו אחר, זה כמו משפחה, כמו אחים. היום, כשאנחנו נפגשים, אני רואה שבאמת יש אהבת נפש בינינו. זה באמת הרבה מזל שכולם שמרו על עצמם, אין מישהו שהגיע למקומות של…".
גוטליב: "עוד לא הגענו לזה, חכה. תן לנו עוד כמה שנים".
שלושת מופעי האיחוד של "לא כולל שירות" יתקיימו בהיכל התרבות בתל אביב בתאריכים 17־19 במרץ
