"כל זמר חייב שתהיה לו נשמה" – משה גיאת חוגג יום הולדת מיוחד

ברגעי השיא של הזמר המזרחי בשנות ה-80 וה-90, משה גיאת היה שם וייצר לא מעט להיטים וקלאסיקות: "יומה, יומה", "נורה", "פעמון זהב", "השקיני יין", "חלומות", "נגילה הללויה", שירים שעדיין מתנגנים באירועים ובבתים.

ועכשיו הוא חוגג 70. הקול נשאר אותו קול. הוא עצמו כבר מזמן לא באור הזרקורים, לא מתראיין לעיתים תכופות, לא מתרוצץ באולפני טלוויזיה או ברשתות החברתיות, אבל תמיד עובד, תמיד מופיע, והקהל שלו עדיין כאן, בארץ ובעולם. רק לאחרונה ביקר בתוניס, שר בערבית משיריו של פריד אל-אטרש מול קהל של יהודים נרגשים.

"פעם בשלושה-ארבעה חודשים אני טס להופעות בפני קהילות יהודיות במקסיקו, ברזיל, ניו יורק, קנדה", הוא סיפר. "יש מקומות שאליהם אני מוזמן להופיע גם כחזן".

למה אתה לא משתף את הציבור בעשייה שלך?
"אני לא מאלה שמייחצנים את עצמם. אני מעדיף לעשות במקום לדבר. אני מופיע בשביל הפרנסה, לא בשביל שופוני יא נאס".

אתה לא מפחד להופיע בחו"ל כשהאנטישמיות גואה?
"אני לא מרגיש אותה. לדעתי, האנטישמיות העיקרית היא בארצנו הקדושה".

תסביר.
"ברגע שיש לך בישראל מחבלים שדוקרים בסכינים, יורים ורוצחים – זו אנטישמיות בעיניי. למה כל זה קורה? בגלל שאין לנו אחדות במדינה. אחד אוכל את השני, אין אהבת חינם. מדינות ערב רואות מה קורה בינינו, וזה נותן להן דרייב להיכנס בנו עוד יותר. אם היינו מאוחדים, שבת אחים גם יחד, אף אחד לא יכול לפגוע בנו. אבל אצלנו יש שנאת חינם, ויכוחים בין ימין לשמאל, זה נורא עבור עם ישראל. אם נמשיך ככה, אני מעריך שבעוד 20 שנה לא תהיה לנו מדינה".

הגזמת.
"בוא נדבר בעוד 20 שנה. לדעתי תהיה לנו עוד גלות. כבר עכשיו הרבה אנשים עוזבים את הארץ ועוברים לחו"ל. אם תקום מדינה פלסטינית, מה שמדובר עליו כיום, זה הסוף של מדינת ישראל. הקמת מדינה פלסטינית אומרת שמגיע לערבים נשק, יהיו להם מטוסים והם יוכלו להילחם בנו, להפגיז אותנו מרמאללה, וישראלים יברחו מפה, כי כמה אפשר לחיות תחת איום תמידי?".

גיאת הוא אדם מאמין, וכך הוא חושב ופועל: "בספר משלי נכתב 'רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום', כלומר, אנחנו יכולים לתכנן ולעשות מה שאנחנו רוצים, אבל בורא עולם הוא בסופו של דבר מי שמחליט. אנחנו לא קובעים שום דבר. אם בורא עולם רוצה שנהיה באחדות – זה מה שיהיה, ואם לא – אז נגיע לגלות".

עם תחילת המלחמה הוא נסע לבסיסים ברחבי הארץ והופיע בפני חיילי צה"ל. "הם שרו איתי", הוא סיפר בהתרגשות. "פעם היו אומרים לי 'גדלנו עליך', וכיום החיילים אומרים 'ההורים שלנו גדלו עליך'. המוזיקה המזרחית של שנות ה-80 וה-90 הפכה לקלאסיקה שעוברת מדור לדור. שירים שישירו אותם תמיד. היום, לעומת זאת, זו מוזיקת פטישים, לא מוזיקה של מילים ותוכן. אין דגש על המלודיה. כיום כל בחור שלישי חולם להיות זמר. הם רואים את הריאליטי, את 'הכוכב הבא לאירוויזיון' וחושבים שזה קל, שזה נוצץ, שזה מסלול מהיר לתהילה. הם לא מבינים שזמר אמיתי לא נולד מאודישן – הוא נולד עם זה. זה בדם שלו. כמו צייר, כמו משורר. אי אפשר לזייף את זה".

הוא סיפר על נערים, חיילים משוחררים, ולפעמים גם אנשים מבוגרים, שבטוחים שהם הדבר הבא ומגיעים אל ביתו כדי לקבל טיפים. "הגיע אליי קבלן בניין, בן 50 כמעט", הוא סיפר. "אמר לי: 'זה חלום הילדות שלי, תבחן אותי'. פתחתי גיטרה, נתתי לו כמה צלילים, ראיתי מייד – אין שמיעה מוזיקלית, אין טון, אין כלום. אמרתי לו בעדינות: 'תשאיר את החלום בין הלבנים, תמשיך לבנות בתים'. כי בלי זה, בלי שמיעה, בלי הנשמה – אין זמר".

הוא לא שופט, אבל גם לא מהסס להגיד את דעתו: "כישרונות יש, ברור. תמיד יהיו. אבל לא כל מי ששר קריוקי הוא זמר. זה הפך למגפה. אנשים מתבלבלים בין ויראלי לבין ווקאלי".

מג'ו עמר לפול מקרטני

גיאת נולד ב-29 באוגוסט 1955 בשכונת התקווה בתל אביב, לשושנה ולאברהם – זוג עולים מתימן. "אבא שלי היה חזן ופייטן עוד כשהיה בתימן", הוא סיפר. "בשנת 1948 הוא ואמא שלי עלו לארץ מצנעא. גדלתי בבית מוזיקלי. שכונת התקווה הייתה מלאה בעדות: מרוקאים, חלבים, עיראקים, מצרים – כל אחד הגיע עם המוזיקה שלו, וכל הבליל הזה חלחל אליי והשפיע עליי. אני זוכר שאבא שלי שלח אותי להתפלל שבת אחת בבית הכנסת התימני, ושבת אחרי זה בבית הכנסת החלבי. זה פתח לי את האוזן לעולמות מוזיקליים שונים. גדלתי יחד עם אבנר גדסי, רמי דנוך ועפרה חזה, שלמדה כיתה מתחתיי, והייתה ילדה חיננית ועדינה עם קול פעמונים".

כבר בילדותו התגלה כישרונו. הוא שר במקהלת בית הכנסת החלבי "מגן דוד" בניהולו המוזיקלי של עזרא צפדיה, ובגיל 8 החל להופיע בצמד עם אחיו התאום, אהרון. "אחי היה זמר ענק, ואני הייתי עושה לו קול שני", הוא חייך. "היינו מופיעים באירועים משפחתיים, עד שבשנת 1968 השתתפנו בתחרות כישרונות צעירים של 'מעריב לנוער' שהתקיימה בהיכל התרבות, וזכינו במקום הראשון. שרנו את 'שלום לבן דודי', 'יפה נוף' ו'קריה יפהפייה'".

למרות השורשים המוזיקליים התימניים, טעמו המוזיקלי של גיאת היה רחב ומגוון כבר מההתחלה. "שירה תימנית, זה היה הבסיס שלי, אבל אהבתי גם מוזיקה לועזית, במיוחד את הביטלס", הוא אמר. "פול מקרטני הוא בשבילי עד היום אומן ענק – הוא מנגן על כל כך הרבה כלים, מוכשר בטירוף, כתב להיטים מדהימים. שמעתי אותו ואת אום כולת'ום ללא הפסקה. אם המוזיקה טובה, היא נכנסת ללב, לא משנה באיזו שפה היא. היא יכולה להיות מזרחית, מערבית או כל דבר אחר. העיקר שיש בה נשמה ואמת".

כבר כילד ידעת שאתה רוצה להיות זמר?
"בוודאי. הייתה לי הכרה עצמית חזקה וידיעה שאדם צריך לעשות את מה שהוא באמת אוהב ויודע לעשות. אם אתה מוכשר במשהו, לא משנה מה המקצוע, לך לכיוון הזה".

כשהיה בן 15, פקדה את משפחתו טרגדיה נוראית: אחיו התאום, אהרון, נהרג בתאונת דרכים בעודו רוכב על אופניו. "זה משהו שעד היום מלווה אותי", הוא אמר. "לאבד אח בגיל 15, ועוד אח תאום – שגדלת איתו, אכלת איתו, הופעת איתו, ישנת איתו – זה קשה. מייד אחרי התאונה הפסקתי לשיר. במשך שלוש שנים לא פתחתי את הפה בשירה, לא יכולתי. כל שיר הזכיר לי אותו. כשהתגייסתי לצבא, לאט-לאט השתחררתי מזה".

בשנת 1973, לאחר מלחמת יום הכיפורים, גיאת התגייס לצה"ל. תחילה שובץ לקורס מש"קי דת, אך מהר מאוד קיבלו חייו תפנית מפתיעה, ובעצם התחיל להיוולד שם הזמר. "היה איתי מישהו בקורס, איציק פינקלשטיין, הוא סיפר לי שהוא נוסע ליפו כדי להיבחן למקהלת הרבנות הצבאית ושאלתי אותו אם אפשר להצטרף אליו", הוא סיפר.

"הוא הסכים. הלכתי איתו, והוא זרק עליי מילה למנצח המקהלה, מנשה לב-רן. מנשה ביקש לשמוע אותי שר. שרתי לו את 'שלום לבן דודי' ו'לנר ולבשמים'. ברגע שסיימתי הוא אמר לי: 'בעוד יומיים אתה אצלי'. ככה מצאתי את עצמי מצטרף ללהקה, התימני הראשון בה. החלום המקורי שלי היה להיות בלהקת פיקוד המרכז או להקת הנח"ל, אבל הגורל ניתב אותי למקהלה".

גיאת הדגיש שמדובר היה בלהקה פופולרית שהופיעה המון – בטקסים, בבסיסים ובאירועים ממלכתיים. "היינו מאוד פעילים, וההשתייכות ללהקה עיצבה אותי. למדתי לשיר בהרמוניה קולית, להכיר מקצבים חדשים, אפילו שרתי ביידיש, ביצעתי את 'צ'יריבים צ'יריבום'. זה היה בית ספר למוזיקה ממש", הוא אמר.

במהלך שירותו, גיאת הפך לדמות מפתח בלהקה, ובין השאר היה זה שבחן לראשונה את ציון גולן, עוד לפני שהפך לזמר המזוהה ביותר עם העדה התימנית. "מנשה לב-רן, המנצח, לא היה בארץ, אז התקשרו אליי מהמקהלה ואמרו: 'תשמע, יש בחור תימני ששר יפה, תראה אותו'. הגיע אליי ציון – אז עוד קראו לו ציון בג'דלאן – ושמעתי אותו שר", הוא סיפר.

"אמרתי לו: 'אתה נחמד, יש לך קול טוב, אבל אתה צריך גם ללמוד לשיר ביידיש'. הוא היה צמוד אליי כל הזמן, כמו טירון. שמרתי עליו, והוא התקבל למקהלה, ובהמשך הפך לאחד הסולנים. אנחנו עד היום חברים טובים".

זה לא אני

עם השחרור ב-1977 גיאת כבר ידע לאן פניו מועדות. אבל הדרך לשם עברה בתחנה מוזיקלית אחת נוספת. "שלוש שנים הייתי במקהלה, וכשאתה משתחרר משם, האוזניים שלך ספוגות באווירה של פיוטים, חסידות ומלודיות מסורתיות", הוא הסביר. "הראש עדיין מסתובב סביב המוזיקה הזאת, וזה מה שמילא אותי באותם ימים".

זמן קצר לאחר השחרור חבר גיאת אל יהודה וסרמן, חברו מהמקהלה הצבאית, ויחד הקימו את "צמד הראשונים", הרכב שהפך לשילוב נדיר בין מוזיקה חסידית למזרחית. "יהודה הציע שנעשה משהו חדש – מין צמד חסידי-מזרחי כזה. זרמתי איתו, וככה נולד הצמד", הוא סיפר.

"יהודה שר בתימנית, ואני שרתי ביידיש. זו הייתה אטרקציה. הופענו בחתונות ועל במות בארץ ובחו"ל בהצלחה, השתתפנו בתוכניות רדיו, והקלטנו תקליט ('מודה אני', 1977 – ד"פ) בעיבודו של משה מונה רוזנבלום, שהיה מלך העיבודים בז'אנר הזה. הכול היה יפה ומוצלח, אבל עמוק בפנים הרגשתי שזה עדיין לא אני".

זו הייתה תקופה שבה המוזיקה המזרחית החלה לתפוס תאוצה. ההשפעות החדשות לא איחרו להגיע – וגיאת, כמו רבים מבני דורו, נשבה בקסם. "זו הייתה תקופה מרגשת", הוא נזכר. "פתאום פורצים צלילי העוד, צלילי הכרם, שימי תבורי ואהובה עוזרי. הוקסמתי. הרגשתי שזה הסאונד שאני מחפש, שזאת השפה האמיתית שלי. אמרתי לעצמי: אני הולך להקליט אלבום סולו – כזה שמבטא אותי באמת, בלי מסכות".

חדור מוטיבציה לפרוץ כזמר סולו, גיאת הבין שעליו לעשות את הצעד הראשון. אבל כמו כל צעיר בראשית דרכו, הוא היה זקוק לעזרה כלכלית. "גרתי אז בבני ברק, והיה לי שכן טוב בשם לב לבייב – כן, אותו לבייב שכולם מכירים היום כאיש עסקים, מיליארדר ופילנתרופ", הוא סיפר.

"ניגשתי לאבא שלו, רבי אבנר לבייב, שהיה מוהל ושוחט ודמות מאוד דומיננטית במשפחתו, וביקשתי הלוואה של 5,000 דולר כדי להקליט כמה שירים. הוא שאל אותי: 'איזה שירים אתה מתכוון להקליט?' אמרתי לו: 'שירים של העדה הספרדית'. הוא הסכים מייד, אבל אמר: 'רק שירי קודש. בלי שירי אהבה'. הבטחתי לו, וקיימתי. עם הכסף הזה פניתי לחברת האחים ראובני והקלטתי בהפקתם את התקליט הראשון שלי 'בשרו נא הגאולה'. זה נתן לי הרבה עבודה, בעיקר בסקטור הדתי-מסורתי, אבל לא היה בו להיט, והשירים לא פרצו לאוזן הישראלית הרחבה. הרגשתי שאני חייב להוציא תקליט רגיל, כזה שידבר לכולם".

את הופעת הבכורה הטלוויזיונית שלו עשה גיאת בשנת 1982, כשעלה על בימת פסטיבל הזמר המזרחי "דרור – למנצח שיר מזמור" עם שירו של אביהו מדינה "חלומות". באותו פסטיבל השתתף חברו הטוב זוהר ארגוב עם "הפרח בגני", שקטף את המקום הראשון. "זו הייתה חוויה אדירה להופיע שם", שחזר גיאת. "תבין, פעם היה רק ערוץ אחד, וכל המדינה ראתה את הפסטיבל הזה. זה היה חלון ההזדמנויות היחיד שלנו, של הזמרים המזרחים, להישמע באמת".

על החברות שרקם עם ארגוב הוא סיפר: "אפשר לומר שהיינו בקשר טוב. לא חברים קרובים, אבל היינו נפגשים הרבה, בעיקר בהופעות. בשנות ה-80 הופעתי כמעט כל לילה, גם במועדונים, והיינו נתקלים זה בזה שוב ושוב. שנינו בני אותו גיל, והקריירות שלנו די צמחו במקביל".

הוא חוזר בזיכרונו אל אחורי הקלעים של אחת ההופעות. "אני זוכר שישבנו פעם אחורה, והוא גלגל לעצמו סיגריה עם חומרים", הוא סיפר. "הוא הסתכל עליי ואמר לי: 'גיאת, אל תיגע בזה. תשמור על עצמך'. המשפט הזה נשאר איתי עד היום".

אלא שלא כל זיכרון מאותן שנים עטוף בנוסטלגיה מתוקה. "זו הייתה חוויה עצובה. עצובה מאוד", הוא סיפר. "פעם נסענו יחד להופעה בפריז ושמו אותנו באותו חדר. בלילה, סביב 23:00, זוהר פשוט נעלם. חיפשתי אותו, לא מצאתי. בחמש בבוקר – דפיקות חזקות על הדלת. הוא נכנס, קרס ישר על המיטה ונרדם".

גיאת סיפר איך הרגעים האלה חזרו על עצמם שוב ושוב: "איתו זה היה כמו סרט מתח. שלוש שעות לפני הטיסה ואין זוהר. יהודה קיסר ואני הסתובבנו, חיפשנו אותו ברחובות. בסוף מצאנו אותו, שיכור, זרוק באיזו דירה. סחבנו אותו כמו שהוא, עם כפכפים, אל שדה התעופה".

"חד-משמעית הסתחררתי"

כשהוא נחוש לפרוץ למיינסטרים ולהוציא את הלהיט שישים אותו על המפה, החל גיאת להאזין באובססיביות למוזיקה הפופולרית שזרמה מארצות ערב. "באותו זמן השיר 'לינדה, לינדה' הפך ללהיט ענק בביצועו של חיים משה, אז חיפשתי שיר ערבי עם שם של מישהי", הוא שחזר. "נתקלתי בשיר 'נורה'. אהבתי את המקצב והחלטתי שאני הולך להקליט אותו. שיר נוסף, באותו סגנון, היה 'יומה, יומה', שכתב לי ציון שרעבי המוכשר.

"אמרתי לאשתי: 'אני הולך להקליט את שני השירים, אחד בעברית והשני בערבית. אם זה לא יצליח, אני פורש מהופעות ומהקלטות, ואלך ללמוד הוראה ואהפוך למורה'".

אבל אז נתקל בהרמת גבה מצד מפיקיו המנוסים. "מאיר ראובני לא התלהב מהשיר 'נורה', הוא לא זרם עם הרעיון להקליט את השיר בערבית", תיאר גיאת. "ואז אבא של האחים ראובני, שהכיר אותי מאז שהייתי ילד ששר בבית הכנסת ואהב אותי, אמר להם: 'תעשו לו כל מה שהוא מבקש'. ככה, בזכותו, הקלטתי את 'נורה'. ההקלטות נעשו באולפן של יהודה קיסר, ומכיוון שלא היה לי כסף להוציא את השירים על גבי תקליט, לקחתי מקיסר רק את הסלילים מההקלטות".

לאחר ההקלטה, גיאת קפץ לאולפני קול ישראל בירושלים והניח את הסלילים על שולחנו של שדרן הרדיו שמעון פרנס, מגיש התוכנית הפופולרית "אגן הים התיכון" ברשת גימל. פרנס לא היה באולפן באותה עת, אבל למחרת בבוקר ציפתה לגיאת הפתעה: "יום שישי בבוקר, אשתי מעירה אותי ואומרת לי: 'קום, משמיעים את השירים שלך כבר פעמיים מהבוקר'. פרנס השמיע אותי ארבע פעמים: בשעה אחת הוא השמיע פעמיים את 'נורה' ובשעה השנייה השמיע פעמיים את 'יומה, יומה'. זה הפך להיסטריה".

במהלך התוכנית החל הטלפון בביתו לצלצל ללא הפסקה. "היו מתקשרים מכל הארץ – מטבריה, מבאר שבע, מכל מקום. זה היה טירוף. לא ידעתי מה לעשות", הוא אמר.

בשבועות שלאחר מכן, גיאת גייס נגנים והקים תזמורת: "הופענו כל לילה במשך שנים, בחתונות, מסיבות, הופעות. זה היה מסע אמיתי של התבגרות מוזיקלית".

נתפסת אז בתור "זמר קסטות". על התקופה הזאת הקולגות שלך טוענים שהייתם ב"גטו" תרבותי. הרגשת זאת?
"בוודאי שהיה גטו. בוודאי שהייתה אפליה. ברדיו הוקדשו רק ארבע שעות שבועיות למוזיקה מזרחית, ברשת גימל הייתה התוכנית של פרנס 'אגן הים התיכון' ובגלי צה"ל שודרה התוכנית 'על הדבש ועל הכיפאק'. מצד שני, מספיק שישמיעו אותך בתוכנית כזו, ואתה כבר כוכב ומקבל פניות מהטלוויזיה, מהעיתונים. זה מה שקרה לי. היה קשה מאוד להגיע לטלוויזיה, לתוכניות של ראיונות, איכשהו הצלחתי להתברג שם, אבל זה לא היה פשוט בכלל. בהתחלה לא ייחסתי לזה חשיבות, כי מה שעשה את העבודה בשבילי אלו הקסטות. לא היה בית שבו לא הייתה קסטה שלי".

את הפריצה מינף גיאת בשלל אלבומים ולהיטים נוספים, בהם "פעמון זהב", "השקיני יין", "נגילה הללויה", "יהלומה", "אליאור", שאותם ביצע בתוכניות אירוח רבות, כולל בקליפים של "זהו זה!". הוא ביצע את "יומה, יומה" בסרט הקולנוע של חיים גיל "כאסח" (1984) לצד כוכבי הזמר המזרחי של התקופה.

עם ההצלחה הגיע, כדבריו, גם הסחרור: "חד-משמעית אני יכול להודות שהסתחררתי. אומנם הייתי בן 25, אבל לא הייתי מוכן להצלחה מטורפת כזו. הכסף הגדול עיוור אותי. פתאום התחשק לי לקנות בית בסביון, אז תוך שעה רכשתי בית. היום זה נשמע לי לא שפוי. הייתי נוסע לחו"ל ושוהה בבתי המלון הכי יוקרתיים ומפוארים, שורף אלפי דולרים בקזינו וקונה כל מה שהתחשק לי. הרבה זמרים מהז'אנר שלי איבדו את הראש, כי אתה נהיה כוכב, ופתאום יש עליך לחץ ואופוריה. אחד נפל לסמים, אחר הסתבך באלימות, ושלישי מכור לאלכוהול. למה זה קורה? כי אף אחד מאיתנו לא בא מבית שידע איך להתמודד עם כסף ופרסום. באנו מעוני רב".

ומתי בא הרגע שהתיישרת, שחזרת לקרקע?
"בעקבות רכישת הבית בסביון הגיעו אליי אנשי מס הכנסה, עצרו אותי בחשד לאי-ניהול ספרים ונאלצתי לבלות במעצר באבו כביר. אלה שהיו עצורים איתי בתא זיהו אותי, התייחסו אליי יפה, ביקשו ממני לשיר להם ופינקו אותי בקפה ובבורקסים. אבל אחרי התקרית הזו הבנתי שאני צריך להוריד הילוך בבזבוזים ולעשות לביתי בשקט, בלי כל השופוני. ההצלחה לא שווה כלום, אם אתה מאבד את השפיות ואת הכבוד העצמי שלך בדרך".

בתשובה שלמה

בשנת 1990, אחרי שנים של הופעות במועדונים בשישי ושבת, החל גיאת – שחי עד אז כחילוני – בתהליך חזרה בתשובה. לדבריו, זה קרה לגמרי במקרה. "לא הייתה ברכה בעבודה", הוא אמר בכנות. "הייתה הרבה עשייה, אבל הרגשתי ריק בפנים".

יום אחד הבחין בבני ברק במודעה שמזמינה לערב פיוט ושירה עם הרב דניאל זר בישיבת "אור דוד" שבפרדס כץ. מתוך סקרנות נכנס, ונשבה באווירה: "האולם היה מלא, הייתה תזמורת מזרחית וזמר בשם יחזקאל, והרב דרש דברים שגמעתי בשקיקה – מוסר, מהות החיים, בין אדם לחברו. התרגשתי מאוד".

ואז, בלי שתכנן, התבקש לעלות לבמה. "פתאום הזמר אמר שאני נמצא שם, והזמין אותי לשיר. שרתי את 'נגילה הללויה' – והקהל התלהב, וגם אני התרגשתי מהמפגש הזה בין השירה למסורת", הוא סיפר.

לאחר מכן ביקש מהרב ללמד אותו דברי תורה מדי יומיים. הרב הסכים, והקשר העמיק. כעבור שמונה חודשים החליט גיאת להפסיק להופיע במועדונים. "גם הבית השתנה", הוא סיפר. "הוצאנו את הטלוויזיה לזמן מה, הילדים עברו לבתי ספר דתיים-חרדיים, ואני התחלתי להקליט יותר ויותר שירי מסורת".

זה לא השפיע על הקריירה?
"בטח שזה משפיע. העבודה שלי ירדה ב-50% מרגע שהפסקתי להופיע בפני קהל מעורב. אבל הרגשתי הרבה יותר סיפוק ושקט בעבודה. אשתי שמחה על הכיוון החדש, כי היא העדיפה אותי יותר בבית ופחות בהופעות כל לילה".

את אשתו נעמי הכיר כשהגיעה לראות אחת מהופעותיו בשנות ה-70. יש להם ארבעה ילדים: שני בנים ושתי בנות, כולם שומרי מצוות. המשפחה התרחבה עם השנים, וכיום הוא סב גאה לעשרה נכדים. "אני רואה את הילדים והנכדים שלי הולכים בדרך של ערכים ואמונה – ויודע שזה השיר הכי גדול שלי", הוא חייך.

בשנת 1995, אחרי שנים של הופעות, מסעות וחיפוש אחר שקט פנימי, הגשים חלום ילדות ישן. "החלום שלי מאז ומתמיד היה לגור מול חומות העיר העתיקה, צופה להר הבית", הוא אמר בעיניים נוצצות. "אחרי לא מעט חיפושים, מצאתי את הבית הנוכחי בשכונת מוסררה, בבית עות'מאני בן 160 שנה, עם נוף שאי אפשר להישאר אליו אדיש. כל בוקר אני מתעורר, מתפלל בכותל, מבלה שם בשבתות. במידה מסוימת זה גם מקום העבודה שלי. אני עורך בר מצוות בכותל, מלווה משפחות, שר, מרגש. זו זכות עצומה, וזה באמת חלום שהתגשם".

אחרי 20 אלבומי אולפן, אוספים רבים ושירים בודדים, גיאת לא ממהר להקליט שירים חדשים. "עשיתי מספיק", הוא אמר, "הגיע הזמן שהצעירים יקליטו ויעבדו. אני רוצה לנוח".

השיר האחרון שהקליט עד כה הוא "אל הררייך", שכתב עבורו אביהו מדינה ב-2024: "אם תבוא הזדמנות או פרויקט מיוחד להקליט, אשתתף בשמחה, אבל אני לא רודף אחרי זה כבר".

אתה שלם עם ההחלטות שקיבלת בקריירה שלך?
"אם יש משהו שאני קצת מתחרט עליו זה שמעולם לא עבדתי עם אמרגן או יחצן. גם בתקופות הכי חזקות שלי, לא היה לי אף אחד שסגר לי הופעות או דחף אותי – הכול עשיתי לבד. הייתי מופיע בלילה, ובמקום לישון אחרי, הייתי יושב ומתקשר לעורכי רדיו, לעיתונאים, לעורכי תוכניות טלוויזיה. פונה למועדונים, לאולמות, סוגר הופעות בעצמי. אם היה מישהו שלוקח אותי, מנתב אותי, אולי הייתי מגיע רחוק יותר".

מה אפשר לאחל לך ליום הולדתך ה-70?
"קודם כל אני מאחל לעצמי בריאות איתנה, צלילות הדעת והנפש. כל השאר הבל הבלים. הייתי רוצה גם לאחל למדינה היפה והאהובה שלנו שנים של אחדות לכל עם ישראל, שנים של אהבת חינם. זה הכי חשוב". 