3.4 מיליארד שקל – זו, לדברי פרופ' אליס ברזיס, העלות השנתית של האכלת 2 מיליון תושבי רצועת עזה. לדברי ברזיס, ראשת פורום מאקרו כלכלה הישראלי וחברת סגל אוניברסיטת בר אילן, המספרים שנזרקים כיום לחלל האוויר שגויים שכן הם מסתכלים על צורכי המזון ברצועה בעיניים מערביות.
"זה כאילו שתשאל מישהו שחי במאה שערים כמה עולה לו לחיות, ותיתן לו את הנתון של תל אביב", היא אומרת. לדבריה, יש להשוות את עלות המזון היומית בעזה למדינות כמו בורקינו פאסו וקונגו ולא מדינות אירופאיות.
"אי אפשר להשוות את עלות המחיה בעזה למדינה שבה אנשים אוכלים במסעדה, קונים מצרכים בסופר וקונים נעליים. דרך החיים בעזה היא כמו באפריקה", היא ממשיכה. לדבריה, כשמשווים את עזה למדינה כמו בורונדי, עלות האכלת אוכלוסיית הרצועה כבר צונחת ל-2 מיליארד שקל.
"אם תמשיך לזרוק להם ממטוסים אוכל אירופי ברור שזה יעלה לך יותר, אבל זו תהיה טעות", מסבירה ברזיס. לשם השוואה, היא חוזרת למדינות במלחמה באפריקה, שם המקומיים חיים מאוכל שהם מגדלים בעצמם.
"אחרי ההשתלטות המחיר לא ישתנה"
שוחחנו עם פרופ' ברזיס בניסיון לאמוד את העלות הכלכלית של השתלטות ישראלית על רצועת עזה. על אף העיסוק הרב בשבועות האחרונים בסוגיית אספקת המזון, זה החלק הזול ביותר התהליך כזה. "הסיבה שלא נוכל לשרוד [מציאות של שליטה בעזה] הוא המחיר בתוך המדינה: 350 אלף חיילי מילואים. זה היה אפשרי בתחילת הדרך אחרי 7 באוקטובר. אנחנו שנתיים אחרי זה", היא אומרת.
"אם מדברים על שבועיים או חודש, נוכל איכשהו לשרוד את זה. אם מדברים על שנה – אנחנו לא יכולים להרשות את זה לעצמנו. עלות הביטחון תעלה ל-50 מיליארד שקל בשנה", היא מעריכה. תחת מספרים אלו מכניסה ברזיס את עלות גיוס המילואים והחימושים.
פעילות כוחות צה"ל בעזה | צילום:
ג'אמל עווד, פלאש 90
לסכומים מבהילים אלו יש להוסיף לדבריה גם את המחיר המצטבר שישלם המשק על גיוס המילואים המסיבי: "הם לא עובדים, הם לא לומדים. אלו הצעירים שהם הדור הבא של ההון האנושי שלנו. הבעיה היא לא כמה עזה תעלה לנו אלא כמה המלחמה תעלה לנו".
להערכת ברזיס, גם לאחר כיבוש הרצועה ההוצאות הביטחוניות על השליטה בה לא צפויות לרדת: "את ניהול הרצועה יעשה הצבא. זה יישאר אותו דבר. אתה לא תשלח פקיד מס הכנסה אלא תשלח חייל".
הערכות אחרות נוקבות במספרים נמוכים יותר אבל בסדרי גודל דומים: מחקר של עפר גוטרמן מ-iNSS שפורסם באפריל האחרון מצטט הערכות שפרסמו גורמי הביטחון ואמדו את עלות התחזוקה של כיבוש צבאי של רצועת עזה בכ-30-25 מיליארד שקל בשנה. כ-20 מיליארד מהסכום ייעודו להפעלת הצבא ברצועה ובכלל זה ימי מילואים. סכום נוסף של 10-5 מיליארד שקל בשנה מוערך כעלות הפעלתו של מנגנון המינהל האזרחי והענקת שירותים אזרחיים מינימליים לתושבי הרצועה הפלסטינים.
חיילי צה"ל בנקודות חלוקת הסיוע ההומניטרי | צילום:
AP
גוטרמן מעיר במחקרו כי חלק לא מבוטל מהמקור התקציבי למימון הממשל האזרחי ברצועה בשנים שלפני ההתנתקות "הגיע מרווחים ומיסים של הכלכלה העזתית". זאת, בשעה שלדבריו במציאות ההרס הנוכחית ברצועה "לא ניתן יהיה להתבסס על הכלכלה המקומית כמקור הכנסה למימון עלויות הממשל הצבאי". מה שאומר שהעלויות למדינת ישראל צפויות להיות גבוהות בהרבה מבעבר.
"אתה צריך מערכת בירוקרטית, ולזה יש מחיר", אומרת ברזיס. "בשנות השבעים והשמונים ישראל הציבה שם פקידים כי זה לא היה מסוכן. היום יציבו כפקידים אנשי צבא ולכן לא נוכל לרדת בהרבה מגיוס המילואים".
הפתרון לבעיית חמאס?
כמי שהמחקר שלה מתמקד בפיתוח (development), לברזיס יש גם הצעות לגבי המהלכים הדרושים לניתוק הקשר בין חמאס לאוכלוסיית רצועת עזה. המפתח לדבריה הוא הסתכלות על השיעור הגבוה של צעירים בעזה: תופעה שהיא מתארת באמצעות המונח youth bulge – מעין "בליטת צעירים" של גילי 29-14 על פירמידת הגילים.
צעירים פלסטינים במנהרות חמאס בעזה, בתחילת המלחמה | צילום:
רויטרס
"מחקרים בתחום הפיתוח והדמוגרפיה מראים שבמקומות שבהם יש פריון נשים (fertility rate) של יותר מארבע ילדים לאישה וכמות צעירים שמהווה 30%-50% מהאוכלוסייה – ההסתברות למלחמה היא 80%. לעומת זאת במדינות שבהן הפריון הוא שני ילדים לאישה וכמות צעירים של 20% – ההסתברות למלחמה יורדת ל-5%-8%", היא אומרת. "אם לא מדברים על זה, איך אפשר לדבר בכלל על עזה? שם יש יותר מ-40% צעירים וזה מסביר למה חמאס תפס שם".
אותה שכבה של גילי 29-14 היא לדבריה שכבת הגיל הפגיעה שבה "ההורמונים משתוללים" ושבה חמאס או ארגונים מקבילים, מארגוני טרור ועד ארגוני פשיעה, מצליחים למשוך אליהם צעירים. לפי ברזיס, כדי לפתור לאורך זמן את המשיכה של חמאס או ארגונים דומים בעזה עבור צעירים, צריך להתמודד עם קצב צמיחת האוכלוסייה ברצועה.
פרופ' אליס ברזיס | צילום:
ענבל מרמרי
מדיניות שמעודדת צמצום ילודה היא לדבריה מה שסייע ליפן לבצע קפיצה כלכלית אחרי מלחמת העולם השנייה – וכן למדינה אחרת ששמה עולה הרבה לאחרונה בישראל: קטר. בשנות החמישים של המאה שעברה שיעור הילודה בקטר היה 7 ילדים לאישה, אך עם השנים צנח וכיום הוא פחות מ-2 ילדים לאישה.
"האו"ם בכוונה לא מחפש פתרון, כי הוא בכוונה לא עשה שום דבר נגד קצב הגידול באוכלוסייה. קבוצות שדיברו על זה – השתיקו אותן", היא מאשימה. הפתרון לבעיה טמון לדבריה בהגבלת הסיוע המדינתי למשפחות עם מספר ילדים נמוך. "בכל מדינה שיש בה יותר מארבעה ילדים לנפש יש חמסטאן", היא אומרת.
