מה אתה עושה בזק"א?
"אנחנו עובדים בזיהוי קורבנות טרור, תאונות דרכים ואסונות אחרים, מטפלים בגופות ההרוגים ואם צריך מלקטים חלקי גופות ודם בזירת האירוע. המוטו שלנו הוא להציל את מי שאפשר ולכבד את מי שנשאר, והכוונה היא לא רק לקורבן אלא גם למשפחה".
אחרי כל מה שראית, אתה מצליח לישון?
"בקושי. האמת שהשינה שלי התחילה להשתבש דווקא בגלל הקורונה, הייתי מאושפז ומונשם במשך שבוע. אחר כך חייתי שלושה חודשים במלוניות בידוד, עם שאר בני המשפחה שגם נדבקו, ואחרי שהשתחררתי הייתי עייף מאוד כל הזמן — אם הייתי ישן שש שעות בלילה לפני הקורונה, אחריה הייתי זקוק לשמונה".
ובשנה האחרונה?
"אני ישן אולי שעתיים־שלוש בלילה. לפעמים לוקח לי שעה להירדם ואז אני מתעורר עם פלאשבקים קשים ויוצא מהחדר בשקט כדי לא להעיר את אשתי. לפעמים אני הולך לשכב על הספה, מתעדכן בטלפון ומנסה לגרד עוד חצי שעת שינה. לפעמים אני יוצא להליכה. וכל הזמן אני בלחץ שיקראו לי לאירוע. אני זמין 24/7. בשבתות, כשיש פחות מתנדבים בכוננות, אני ישן בבגדי עבודה כדי לחסוך זמן".
איך אתה מתפקד?
"לא יודע, אין לי זמן להיות עייף. היום השינה היא דבר שולי אצלי — כאילו שאם אני אישן, העולם יקרוס. אף אחד אחר לא יעשה את מה שאנחנו עושים. זה נותן לי המון כוחות, וגורם לי להרגיש שותף בעם ישראל".
ובכל זאת, חוסר שינה משפיע על כל אחד.
"אם אין לי פעילות ביום אני יכול להירדם קצת. יש בזק"א רבים שסובלים מנדודי שינה מאז 7 באוקטובר ולא מעט שפוטרו מעבודתם כי לא תפקדו בגלל העייפות. אצל חלק זה גם הוביל לדיכאון קשה. עכשיו זק"א מפעיל סדנה לטיפול בנדודי השינה למתנדבים".
אתה עצמך מקבל טיפול?
"כן, אני לא מתבייש בזה. בדברים האלה הזמן דווקא לא עושה את שלו, ואם לא מטפלים בזה זה לא נעלם. הציעו לי כדורים, אבל העדפתי לדבר עם אנשים, עם פסיכולוגים ועם רבנים. עשיתי גם פעילות פיזית. זק"א עצמו מספק טיפול פסיכולוגי מסודר מאז האינתיפאדה השנייה, יש לארגון גם יחידת חוסן".
האינתיפאדה לא השפיעה על השינה שלך?
"בעבר רוב האירועים לא חלחלו אליי. הם נמשכו שעתיים־שלוש, ואחר כך המתנדבים היו יושבים, פורקים הכל וחוזרים הביתה. אבל בשיא האינתיפאדה היו אירועים חריגים שגרמו לי להתעורר באמצע הלילה בבהלה. בפיגוע בשכונת בית ישראל בירושלים ב־2002, למשל, הייתי צריך לטפל בילד שנהרג. אמא שלו החזיקה את מה שנשאר ממנו, וצרחה עליי: 'זה מה שנשאר לי – גם את זה אתה רוצה לקחת ממני!'. בימים שאחרי הייתי מתעורר בבהלה כל לילה ורץ למיטות הילדים לבדוק שהם בסדר, או שהתעוררתי בצרחות כי המראות חזרו אליי. כל אירוע שילד מעורב בו משפיע עליי במיוחד".
ואחרי 7 באוקטובר?
"לעבודה שלנו אז לא היה תקדים, לא בכמויות הקורבנות ולא באכזריות. ועבדנו תחת מתקפה מתמשכת. הרגשתי חוסר אונים. ידעתי כבר אז שהמוח שלנו, של כל מי שפעל שם, הולך להשתבש ממה שראינו. בשבוע הראשון כולו ישנתי אולי ארבע וחצי שעות, רבע שעה פה רבע שעה שם, על הדשא בקיבוצים, באמבולנס, ברכב צבאי, וירדתי 7 ק"ג. האדרנלין תפקד, לא אני. רק בשישי בערב חזרתי הביתה, התיישבתי על הרצפה כדי לא ללכלך את הספה, ואחרי שבוע שלא דיברתי עם הילדים הסברתי להם שאנחנו עושים עבודת קודש למען עם ישראל. אז קמתי, התרחצתי ונכנסתי למיטה. ישנתי טוב, אבל אחרי ארבע שעות אשתי העירה אותי, כי אחת השכנות היתה חסרת הכרה וביקשו עזרה. אחר כך חזרתי הביתה ונרדמתי במרפסת על הערסל".
מתי חזרת לשטח?
"למחרת בבוקר. בחודשים הבאים הייתי יורד לעוטף ליומיים־שלושה כל פעם, וחוזר הביתה. הרגעים הקשים היו במפגשים עם המשפחות שביקשו מאיתנו מידע על הקרובים הנעדרים שלהן. היו פעמים שלא הייתי מסוגל להגיע הביתה אחר כך, להסתכל בפנים של המשפחה שלי. אחרי אחד המפגשים האלה ישנתי על הדשא בבארי, שני שוטרים העירו אותי והודיעו לאשתי, שכבר הפכה את המדינה בניסיון למצוא אותי".
כמה המשפחה יודעת על מה שאתה עושה?
"כשהילדים היו קטנים לא הייתי מדבר על זה בכלל. אבל אחרי הפיגוע במדרחוב בירושלים ב־2001 הם נחשפו במקרה לתמונות שלי בפעילות, והייתי צריך להסביר להם על העבודה שלי בזק"א. אז הם התחילו להתעורר בלילות. השיא היה לפני שמונה שנים בליל פורים, טיפלתי באבא, ילד ותינוק שנהרגו בתאונה, והילד היה מחופש לשוטר, כמו אחד הילדים שלי. אחר כך ליוויתי את המשפחה הזאת, כולל כשילד אחר שלה התאבד. באותה התקופה הייתי ישן עם הילדים שלי, כל לילה במיטה של ילד אחר. זה עזר לסיוטים שלי. היום זה שונה — יש לי ארבעה ילדים פעילים בזק"א".
מה יש לך ליד המיטה?
"מכשיר הקשר של זק"א ומד"א, שתמיד צמוד אליי, הטלפון והאקדח שלי. יש לי לחץ דם וסוכר גבוהים, אז יש לי מד לחץ דם ומקלונים למדידת סוכר. יש עיתונים, שאוכל לקרוא כשאני מתעורר בלילה, לא אקטואליה אלא מאמרים על בריאות ועסקים, להוציא את המחשבות מהדברים שרודפים אותי".
