מדורות ל״ג בעומר שבהיסטוריה הלא רחוקה עובדו להיות מרכז של שיתוף וחגיגה משותפת, בילוי שכונתי תמים ומשמח – הפכו בשנים האחרונות למקור גדול של פולמוסים.
קשת נרחבה של וויכוחים ומחלוקות קשורות בהן: מתקפות מכיוון סוגיות אקולוגיה ואיכות החיים, והחלקיקים הרבים שפוגעים בנשימה כתוצאה מהן; ביקורת נרחבה על התהליכים החברתיים שמתחוללים בחברת הילדים: קבוצות וואטסאפ מלאות הדרות, החרמות ונידויים; אלכוהול וסמים בבני הנעורים; ביקורת אתית מוסרית על גניבת עצים, פגיעה באתרי בניה ונזק לקבלנים, נזקים לרשות הרבים הציבורית וכדו׳.
גם מהכיוון הדתי הותקפו מדורות אלה בשל הפקפוק במנהג המדורות בכלל, הקשר בינו ובין יהדות, ובשנים כמו השנה – חילול השבת הכרוך במדורות במוצאי שבת.
מעל כל מרחף כמובן האסון הנורא שאירע במירון, שאינו מאפשר עוד שלא לקשור את ל״ג בעומר עם מה שהתחולל ביום הזה, ועדיין לא תוקן. ומאז שמחת תורה – כל אירוע שקשור בשמחה מעורר קושי עצום. בתוכנו חטופים ומשפחותיהם, נפגעי נפש וגוף כה רבים, משפחות שכולות, עקורים מביתם, ואווירה כללית של תסבוכת.
שתי דרכים בסיסיות עומדות בפנינו, עם גווני ביניים רבים. ראשונה בהן היא להיכנע. לומר לעצמנו כי הגיע הזמן לבטל את האירוע הזה על כל נזקיו, ובוודאי שבשנה הזו, ולהבין כי מלכתחילה הוא היה מפוקפק, וזהו ההזדמנות לעקור את מה שמתחולל סביב המדורות, ולהוציא אותו מלוח הזמנים הישראלי. מול עוצמת הבעיות זהו הדבר הנכון שיש לעשותו, והשנה הדבר גם אפשרי, בשל הנסיבות הקשות מנשוא שאנו מצויים בהן, ובשל החשיבות להפנות את תשומת הלב למקומות אחרים. ברם, סביר להניח כי הדבר בלתי אפשרי, והמציאות חזקה יותר מאשר כל אידיאולוגיה.
ועל כן, עומדת בפנינו דרך שניה. דווקא השנה, ודווקא על רקע הנסיבות, זו ההזדמנות הגדולה לתיקון. להתחיל במערכות שבין אדם לחבירו. אחריות הורית ומערכת החינוך להטמיע את ה״בין אדם לחבירו״ שבמדורות האלה – למן העוול והכאב שנגרם במערכות החברתיות סביב המדורה, ועד לחינוך להתנהגות מוסרית, לשלילה מוחלטת של הרשות לגנוב קרשים, לתשומת לב לבטיחות, ולהימנעות מגרימת נזק ציבורי.
על פי המסורת, האבלות בספירת העומר נובעת ממותם של המוני תלמידי רבי עקיבא בתקופה הזו. המסורת גם מטמיעה את הסיבות לכך: ״על שלא נהגו כבוד זה בזה״. אין זה משנה מהי האמת ההיסטורית. משעה שהתקופה הזו בשנה מכוונת לתיקון היחסים שבין אדם לחבירו היא מהווה גם קריאה לנו עצמנו: לנהוג כבוד האחד בשני, לכבד גם את רכושו ואת המרחב הציבורי, ועל ידי כך למצות את אירועי הדלקת המדורות בדרך הראויה והנכונה שלהם.
הדברים מכוונים גם כלפי הסביבה. אנחנו מזיקים לעצמנו מאוד מאוד. מאידך גיסא, צריך להיזהר שלא להפוך את שמירת הסביבה לעבודת אלילים חדשה, ולדת קנאית. הרעיון הכללי צריך להיות ניצול ההזדמנות הזו לצמצם באופן משמעותי את הנזקים, ולהעצים את המודעות שלנו לאחריות הממשית, שכיום היא פיקוח נפש. אם נצליח שכמות הכלים החד פעמיים תפחת, אם נימנע מהשלכת שקיות ניילון וכלי פלסטיק למדורות, אם נפחית את כמות האריזות שאנו משתמשים בהם וכדו׳ – לא רק שהדבר יפחית גם את הנזק שאנו גורמים, אלא יהווה מנוף לתשומת לב לאורך כל השנה לאחריות הזו. שמירת הסביבה אינה רק דבר שנעים שיהיה ומיועד לחברה שאין לה בעיות אחרות – היא מהווה היום פיקוח נפש של ממש, ועל כן היא חיונית מאוד.
בסופו של יום נשאל את עצמנו האם המדורות האלה קידמו דבר מה טוב בעולם או השיגו אותו לאחור. הדבר מאוד תלוי בנו.
הרב יובל שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר
