בעודנו עוסקים בענייני השוטף ובחדשות מתפרצות, יש שני סיכונים אסטרטגיים מהותיים על השולחן המחייבים ריכוז מאמץ ישראלי וקשב מיוחד, שיטתי ורצוף.
לכולם כבר ברור כי המלחמה במתכונתה הצבאית העצימה נמצאת בשלביה הסופיים. ניתן לומר כי בתום למעלה משנה של מלחמה, חמאס (וגם חיזבאללה – שם הוגדרו מטרות מלחמה מוגבלות יותר) נותר עומד בעיקר על רגל אחת – רגלו האזרחית (אליה מצטרפת פעילות צבאית של יחידים- גרילה).
במקביל, הוצאתה של סוריה שתפקדה כחולייה המחברת בין איראן לשליחיה העיקריים באזור, יוצרת ואקום שבימים אלו בא לידי ביטוי במרוץ העולמי והעלייה לרגל לדמשק של משלחות בינלאומיות רבות, בהן יש להדגיש את הטורקים והאמריקנים.
אלו הנחות עבודה עיקריות לשלב החדש שבטוחני שכולם יסכימו עליהן:
בעזה:
- המערכת הארגונית האזרחית-שלטונית של חמאס לא נפגעה משמעותית ותאפשר לו לחזור לשלוט בעזה בזמן קצר יחסית.
- בכל מקום שממנו צה"ל ייצא – גורם כוח פלסטיני (בדגש לחמאס) ישוב וייכנס (אין ואקום).
- בשל לחץ בינ"ל כבד ושיקולי לגיטימציה – ישראל תמשיך בהעברת סיוע הומניטארי לרצועה ואספקת חשמל.
- כל ניסיון להתחיל ולחזור לשגרת יום-יום ציבורית אזרחית בעזה יחייב תחילתו של שיקום אזרחי ברצועה כדי שיהיה לתושבים לאן לחזור.
- שורה של חברות וגורמים בינ"ל כבר לוטשים עיניים ל"יום שאחרי" בעזה ולמלאכת השיקום האינטנסיבית שתידרש.
בסוריה:
- לטורקיה מניות רבות בסוריה החדשה.
- טורקיה תנסה להפוך את סוריה החדשה לבת חסותה.
יש לשים לב לשתי התפתחויות:
יחסי חמאס-רש"פ
- שורה של פרסומים בחודשים האחרונים על שיחות שנערכו בקהיר בין נציגי הרשות הפלסטינית (הפת"ח) לנציגי חמאס מלמדים על הכוונה – הקמת ממשלת "טכנוקרטים" של הרש"פ, כשחמאס חבר בה ככוח פוליטי או מושך בחוטים מאחור – משהו שמוכר לנו כ"מודל חיזבאללה בלבנון".
- המינוח "שיקום הרצועה" חוזר ועולה בדרישות של חמאס במסגרת המגעים לעסקה. ללמדנו על חשיבות העליונה של השיקום לחמאס וכיצד זהו כלי לשמר את שליטתו דה-פקטו על האוכלוסייה והשפעתו עליה.
יחסי סוריה-טורקיה
- נשיא טורקיה לא מאבד זמן בדרך להפוך את סוריה למדינת חסות טורקית. הכלי המרכזי בידיו הוא יצירת מעטפת שתתמוך במשטר הסורי החדש ותסייע לו במישורים המדיני, הכלכלי והבינלאומי.
- קטאר וטורקיה הן שותפות וותיקות בכל הנוגע למדיניות במזה"ת, לטורקיה בסיס צבאי גדול בקטאר, הן פעלו ביחד בלוב (מול רוסיה, מצרים והאמירויות) ולשתיהן קשרים הדוקים עם חמאס ועם איראן (איראן מוכרת גז לטורקיה ובשנת 2009 הן דנו בתוכנית לבניית צינור גז שיחבר בין קטאר לטורקיה שלא צלחה גם בשל התנגדות סוריה דאז למעבר הצינור בשטחה).
- נראה כי שתי המדינות לא תוותרנה על הזדמנות להוביל את מימון ושיקום סוריה, כל שכן על ההזדמנות להגשים את החלום הטורקי ולהפוך את טורקיה למרכז לשיווק גז לאירופה כשגרמניה כבר חתומה על הסכם לאספקת גז נוזלי מקטאר.
- כדי לחזק את מרכזיותו באזור, נפגש ארדואן השבוע גם עם ראש ממשלת לבנון והבטיח "לעשות את חלקו" כדי לגרום לישראל להפסיק להפר את הפסקת האש. עוד הצהיר כי טורקיה מוכנה להגיש לסוריה סיוע צבאי אם תתבקש לכך. סביר להניח שבתמורה לכל אלו תרצה היא לכונן ברית אסטרטגית עם המשטר הסורי החדש – שתבטיח את הדומיננטיות שלה בכל מהלכיה של סוריה בהמשך, ואולי אף תאפשר להשאיר כוחות טורקיים בשטח סוריה. בקצב הזה נראה כי לא ירחק היום שטורקיה תתחיל להתניע מהלכים נגד ישראל בדרישה להוצאת כוחות צה"ל משטח סוריה.
ומהי מילת המפתח בכל ההתפתחויות שתוארו לעיל הן בעזה והן בסוריה? ש י ק ו ם.
אין ספק כי בתום המלחמה, ולמעשה כבר מעכשיו, השיקום יהיה הסוגיה הכי מדוברת בשנים הקרובות. בכל מקרה תוכנית שיקום משמעותית לרצועה תתרחש. היא מחויבת המציאות ומהווה תנאי לבנייה מחדש של חיים.
את המרכיב הזה, אין ביכולתם של חמאס, או הרש"פ כמסיכה לחמאס ואפילו לא ביכולתה של סוריה החדשה, להשיג בכוחות עצמם – אלא רק בסיוע של הזירות הבינלאומית והאזורית, בדגש למדינות המפרץ שלהן כיס עמוק מספיק.
כאן בדיוק על ישראל ללמוד מהעבר
בסיום מלחמת העולם השנייה יזמה ארה"ב את ה-"תוכנית להבראת אירופה". התוכנית נקראה על שמו של מזכיר המדינה האמריקאי ג'ורג' מרשל. מימוש התוכנית ארך כארבע שנים ובהשקעה של כ-173 מיליארד דולר (במונחים של היום). חלוקת הכספים נעשתה על ידי ועדות שבהן פקידי ממשל ואנשי עסקים. התוכנית תרמה מאוד לצמיחתה הכלכלית המהירה של אירופה בעשורים שלאחר מכן ובזכותה חוזקה הברית הצפון אטלנטית, נשמרה הדומיננטיות וההובלה האמריקאית באירופה וניתנה דחיפה להקמת האיחוד האירופי.
כאן, לאחר כל אחד מסבבי הלחימה הקודמים נגד חמאס בעזה, היה זה חמאס שהוביל את שיקום הרצועה בהתאם לאינטרסים שלו ובשיתוף פעולה עם קטאר. זה כמובן שימש אותו לבסס את מעמדו הפוליטי והחברתי, אך במקביל גם הכין היטב את הקרקע לסבב הלחימה הבא, בעוד ישראל העדיפה לטמון את ראשה בחול וצפתה בהתפתחויות מהצד.
מה גם שלאחר נפילתו של סדאם חוסיין בעיראק, הייתה זו איראן שהטילה את חסותה על עיראק מתחת לאפו של הממשל האמריקאי.
לכן, נראה שבעיתוי הנוכחי, אם ישראל באמת מעוניינת במזרח תיכון חדש, חובה עליה ללמוד מהעבר ולהיות אקטיבית מאוד לא רק במישור הצבאי, ליזום ולהוביל כבר עתה עם חשיבה "מחוץ לקופסה" ולכרוך הישגים כלכליים בהישגים מדיניים, לאחר שההישגים הצבאיים יצרו את הפלטפורמה.
על ישראל לרתום את ארה"ב של טראמפ ולהכריז ביוזמתה, מיד עם סיום הלחימה, על "תוכנית מרשל ישראלית" לשיקום הרצועה, לבנון וסוריה שתתבצע בהובלת ארה"ב וישראל ("כפיצוי") בסיוע מדינות "הסכמי אברהם" ובתמיכת האיחוד האירופי.
זה יאפשר גם לארה"ב להציב משקל נגד לתוכניתו הכלכלית של ארדואן ולמאבק המסתמן בינו לבין ציר מדינות "הסכמי אברהם", לדחוף למימוש את תוכניתה לדרך המשי החדשה ממזרח שתעבור דרך ערב הסעודית וישראל כגשר יבשתי ומוצא לים (שאליה ניתן לצרף את סוריה ולבנון!)
באופן מפתיע, דווקא הוצאה לפועל של תוכנית מרשל בהובלה ישראלית, תהפוך את כל השטחים שבמחלוקת צבאית עם ישראל, לבסיס לשיתוף פעולה ותכונן הלכה למעשה ברית אזורית ובינ"ל, תוך ניצול אינטרס משותף של כלל השחקנים – שיקום. מהצד השני היא תהפוך הן את חמאס ברצועה והן את טורקיה לבלתי רלוונטיים למול כוחות גדולים ממנו (ריבוי שחקנים עם כסף גדול, משאבים ויכולות על בסיס הסכמי אברהם).
היוזמה תעניק לישראל אשראי בינלאומי מחודש ותסייע בניגוד לעבר בהבטחת האינטרסים הישראלים (לרבות שליטה ביטחונית ישראלית כוללת ברצועה). התוכנית תציב את חמאס, את חיזבאללה ואת המורדים בסוריה במלכוד – פעילותם נגד מאמצי שיקום תוקיע אותו בינלאומית ואזורית ותציב אותו, לראשונה באופן מובהק, כפועל נגד האוכלוסייה "שלו", תוך פגיעה מהותית בלגיטימציה הציבורית להם.
כך, דווקא מתוך הבנה שאבן הראשה להפלת חמאס ולניצחון עליו במערכה כולה הוא השלטון האזרחי ברצועה, ובהיעדר יכולת ליצור חלופות לשלטון חמאס ברצועה, אימוץ נושא השיקום (שבלאו הכי יקרה במוקדם או במאוחר) ושימוש בפלטפורמת שיקום מוצלחת מהעבר דוגמת תוכנית מרשל, הוא הבחירה הנכונה. המהלך יאפשר לישראל הן לפרק אופוזיציה במרחב, הן לעצב את האזור ביום שאחרי בהלימה עם האינטרסים הישראלים, הן לקנות לגיטימציה בינ"ל מחודשת וגם (ואולי בעיקר) להשתמש בכלי זה כדי לכונן ברית אזורית מול איראן ומול מאמצי טורקיה.
כך ניתן יהיה להפוך את הלימון (אחים מוסלמים בעזה ובסוריה) ללימונדה (עזה, סוריה ולבנון כבסיס ומכנה משותף נגד איראן). אני מפציר במקבלי ההחלטות לחשוב לעומק על הנושא, ואם זהו אכן הכיוון הנבחר – יש להתחיל לעבוד עליו לאלתר.
סא"ל במיל' עמית יגור הוא לשעבר סגן ראש הזירה הפלסטינית באגף התכנון בצה"ל וראש זירת צפון במודיעין זרוע הים.
