"תנקום את נקמתי, על הבנים, על הבנות. על הדם שזרם, על הכבוד, על המראות/ תנקום באויביי, בשונאיי, בצריי, במשמידי, בשואתי, תמחה אותם מהאדמה, לא אסלח על ההורים, על האחים, האחיות, על הילדים, על הנשים, על הרכוש, על התמימות/ תמחה אותם, ואת זכרם ואת הרוע שאיתם, ואת ביתם, ואת כולם, ותחרוט אותם מהעולם".
במילים קשות אלה נפתח השיר "נקמת בארי", אחד מעשרת השירים ב"הכל יהיה בסדר", אלבום הבכורה של עדי בויום, יוצר וזמר בן 18, תושב קיבוץ בארי. זהו מסמך מוזיקלי-אישי שנולד מתוך הריסות הבוקר הארור של שבעה באוקטובר – בוקר שבו נהרגו אביו של בויום, רס"ב גיל בויום (55) ז"ל, ואחיו הבכור, ענבר בויום (22) ז"ל, בהגנה על הבית מול מתקפת הפתע של חמאס. אילן וייס, דודו של בויום, הוא חטוף שגופתו מוחזקת בעזה. בשבעה באוקטובר נהרגו או נרצחו גם כמה מבני כיתתו.
"השיר הזה נולד לפני שנה בערך", עדי בויום סיפר. "המוזיקאי טהר שפי רפלד הפיק אותו, ועבדנו עליו יחד. יום אחד טהר שלח לי הקלטה של מנגינה עם גיטרות וצעקות, והציע שאבוא להתארח איתו בשיר. הגעתי אליו, התיישבנו, ובתוך 40 דקות כתבתי את כל הטקסט. על המקום. הקלטנו את זה באותו מפגש, בטייק אחד, וזה מה שנשאר מההקלטה. זה היה הכי אותנטי שיש, וצילם את מה שהרגשתי אז. כתבתי בשיר על החטופים, 'איך הם עדיין שם, אני לא מבין'. מי שיער שתחלוף שנה והמשפט עדיין יהיה רלוונטי".
המילים התחילו לצאת
האלבום, שבהפקתו השתתף אורי שוחט, נע בין סגנונות הראפ, ההיפ הופ, הרוק האלטרנטיבי וה-RNB. יש בו עדות לשלל תחושות ורגשות – זעם, יגון, ייאוש, עוצמה – שנארגו יחד ליצירה אחת המהדהדת את הכאב הפרטי והקולקטיבי.
"מאז שאני זוכר את עצמי, המוזיקה הייתה מרכז החיים שלי", העיד בויום. "תמיד הייתי יוצר, כותב, מנגן, שומע מוזיקה. ופתאום, אחרי שבעה באוקטובר, לא הייתי מסוגל לכתוב כלום, וגם לא הייתה בכלל אפשרות לזה. מצאתי את עצמי גר אצל דודה שלי בגני תקווה, רחוק מהקיבוץ, בעיר של בניינים ורעש, לא מכיר שם אף אחד חוץ מהמשפחה שלי. כל המשפחה – מבארי, משדרות, מנתיבות – כולנו נדחסנו, 25 אנשים, לדירת חמישה חדרים.
"במשך חודש וחצי כולנו היינו שם. רעש אין-סופי, אפס פרטיות. אפילו רגע אחד לשבת בשקט עם מוזיקה לא היה. גם לא היו לי הכלים – לא גיטרות, לא פסנתר, לא האולפן הביתי שלי. אפילו לשים אוזניות ולצלול לתוך שיר לא הייתי מסוגל. רק כשעברנו לבית קטן יותר, גם הוא בגני תקווה, רק המשפחה הקרובה שלי, התחלתי לנשום שוב.
"שם התחילו המילים לצאת. כל מה שלא הצלחתי לדבר עליו עם הפסיכולוג, או אפילו עם אנשים הכי קרובים אליי, פשוט נשפך על הדף בקצב מטורף. בהתחלה זו הייתה מין דרך לנסות להרגיע את שטף המחשבות שרצו לי בראש, לעבד את מה שקרה. ואז, מתוך הטקסטים, החלו להיוולד בתים, מנגינות, שירים שלמים. לאט-לאט הבנתי שיש כאן משהו גדול – ואז כבר הייתי עם מעל 200 טקסטים בפתקים בטלפון. הבנתי שאני חייב לעשות מזה אלבום".
עטיפת האלבום אינה רק בחירה אסתטית. בתמונה, רכב GMC לבן ששמשתו הקדמית מנוקבת בחור מכדור. היא צולמה בידי עדו שמיר, חבר קרוב של בויום מהקיבוץ. "כשראיתי את התמונה הבנתי שאין צורך בצילום שלי או בעיבוד גרפי מורכב", אמר בויום. "החור הזה בזכוכית הוא סיפור שלם – על שבר, על פגיעה, על מציאות שנבקעה ברגע. זה מינימליסטי, אבל לא צריך יותר מזה. מי שמביט מספיק עמוק, רואה שם הכול".
בויום, בן הזקונים של גיל ז"ל ואיילת, ואחיהם של ענבר ז"ל, עומר (22) וענוג (20), מעיד שהתאהב במוזיקה בגיל 6, לאחר שאחיו הבכור, ענבר, חשף אותו למוזיקת רוק כבד. "בגיל 12 נחשפתי גם להיפ הופ, ושנה לאחר מכן כבר התחלתי לנגן בגיטרה ולהפיק בבית ביטים בהיפ הופ", הוא נזכר. "כתבתי קצת שירים לעצמי, אבל לא הייתה לי מחשבה אמיתית לקחת את זה רחוק. ידעתי שיום אחד אהיה בעולם המוזיקה, אבל לא היה לי מושג באיזו דרך".
תאר את הבית שבו גדלת.
"זה היה בית רועש, אבל ברעש טוב. אמא מרוקאית ואבא רומני. בית מאוד שמח וצוהל, המון-המון מוזיקה שהתנגנה מכל חדר, וארוחות שישי שהן חגיגה אמיתית. המוזיקה, שהיום היא עוגן בשבילי, מזכירה לי את אותם ימים יפים בחיי".
להנציח דרך המוזיקה
בבוקר שבעה באוקטובר היה בויום, אז בן 16 וחצי, בבית עם הוריו בבארי. אחותו ושני אחיו כבר גרו בדירות משלהם. "התעוררתי מהאזעקה", הוא שחזר. "ירדתי בבוקסר, עם הטלפון ביד, לקומת הקרקע. ההורים בדיוק יצאו מהחדר, מופתעים. נכנסנו לממ"ד ושמענו ירי, פיצוצים, אזעקות – אבל עדיין לא הבנו מה באמת קורה".
בשעה 6:50 קיבל אביו, גיל, חבר בכיתת הכוננות של הקיבוץ, שיחת חירום: "אמרו לו שיש חשש לחדירת מחבלים עם טנדרים. הוא לקח את הנשק, יצא – ומאז לא ראינו אותו".
האח הבכור, ענבר, לוחם גולני ששוחרר משירות חודשים ספורים קודם לכן ועבד כמאבטח באשקלון, סיים באותו בוקר משמרת כפולה ונסע לבית חברתו יובל ביישוב מבועים. "כשענבר הבין מה קורה, הוא לא יכול היה לשבת בחיבוק ידיים", בויום סיפר. "הוא יצא לכיוון הקיבוץ כדי לקחת נשק ולחבור לכיתת הכוננות. בדרך, על כביש 34 ליד נתיבות, הוא נהרג".
בויום ואמו נשארו נעולים בממ"ד. "לא ידענו מה מצבם. מהחלון שמעתי צעקות בערבית וירי", הוא שחזר. "בטלגרם ובוואטסאפ קיבלתי דיווחים מחברים: 'פורצים לי לבית', 'שורפים לנו את הבית'. גם בבית שלנו המחבלים ירו ובזזו". רק ב-22:30 הגיע כוח צנחנים לחלץ אותם. "דילגנו איתם בין בתים, עד שב-3 לפנות בוקר יצאנו מהקיבוץ", הוא תיאר.
לאחר שהות קצרה בקיבוץ שובל, המשפחה עברה לבית הדודים בגני תקווה. רק כעבור ארבעה ימים נמסרה להם ההודעה על נפילת האב וכעבור שבוע על נפילת הבן הבכור.
"אני חושב שמשהו השתנה בי מאז שבעה באוקטובר", גילה בויום. "לפני כן הייתי אדם מאוד ביישן, מופנם ושקט. אחרי שבעה באוקטובר הרגשתי שמשהו בי נבנה ונפתח. אני כבר לא מפחד. החלטתי שאעשה הכול כדי להנציח את המשפחה שלי, והאלבום הזה הוא הדרך הכי טובה שלי לעשות זאת – דרך המוזיקה. שירים, כמו מורשת, נשארים לנצח".
כיום, לאחר שסיים את לימודיו בכיתה י"ב, הוא מתגורר בגני תקווה עם אמו, אחיו ואחותו, ששניהם משרתים עכשיו בצה"ל. הוא התחיל להופיע עם שירי האלבום, שיצא בימים האחרונים, ומקווה להמשיך לפלס לעצמו דרך בתעשיית המוזיקה. "השאיפה בסופו של דבר היא לקום כל בוקר כבן אדם בוגר, אחרי צבא, ללכת לאולפן, ליצור מוזיקה וגם להצליח להתפרנס מזה. זה החלום הגדול".
יש מסר במוזיקה שלך?
"האלבום שלי הוא אלבום מלחמה, ויש בו שירים שאני יכול להגדיר כקשים מאוד – אבל הוא מסתיים באופטימיות. השיר האחרון בו, 'נאור', הוא גרסת כיסוי לשיר נהדר של אופק עבוד ו-Mish Bejerano, שהכנסתי בו, בגרסתי, גם טקסטים שלי. הפזמון אומר שהכול יהיה בסדר. בכוונה בחרתי שהוא יסגור את האלבום אחרי כל השירים הקשים. אני עדיין מנסה לשמור על התקווה ועל הרוח, לראות את הטוב שבחיים, לא משנה כמה רע וקשה לי. אני רוצה להתפתח כבן אדם. זה מה שאבא שלי ואחי היו רוצים".
