הזילות הבלתי נסלחת שעושים הפלשתינים למושג "פשע מלחמה" פוגשת עתה, ערב יום ירושלים ה־57, קורבן נוסף – הכותל המערבי. התקשורת הפלשתינית ממחזרת עכשיו מחדש את הטענה הכוזבת, שפינוי שכונת המוגרבים מתושביה במהלך מלחמת ששת הימים, הריסתה והכשרת רחבת התפילה למתפללים היהודים במקום, היו הפרה חמורה של דיני הלחימה.
הפלשתינים מגלגלים את הסיפור הזה גם לזירה הבינלאומית, ועל הדרך מפיצים עוד כזבים בעניין הכותל: "ליהודים אין זיקה לכותל המערבי"; "הזיקה המפוברקת של היהודים לכותל היא עניין של 500-400 שנה בלבד"; "המוסלמים הם בעלי הזכויות הדתיות, ההיסטוריות והמשפטיות הבלעדיות על הכותל, שהוא חלק מאל־אקצא" (אבו מאזן). הגדילה לעשות טלוויזיית הרש"פ, שפרסמה כי אין שום תיעוד לכך שהיהודים קבעו את הכותל כמקום פולחן בזמן כלשהו אלא לאחר הצהרת בלפור ב־1917, ובהזדמנות אחרת אף דיווחה ששכונת המוגרבים תוקם מחדש על רחבת התפילה של היהודים.
הפלשתינים הופכים את ההיסטוריה על פיה, מזייפים אותה וכותבים אותה מחדש. אם כן, דרושים מעט סדר ודיוק בילקוט הכזבים הפלשתיני:
• הכותל המערבי אכן הפך למקום התפילה העיקרי של היהודים רק ב־1546, בעקבות רעידת האדמה שפקדה את ירושלים באותה שנה. הרעידה מוטטה את המבנים הסמוכים לכותל, באזור רחבת התפילה המוכרת כיום. היא אפשרה לטורקים להיענות לבקשת היהודים ולהקצות שם סמטת תפילה צרה בעבורם.
אלא שבניגוד לאמירה המזלזלת של מבטלי הכותל, אין מדובר בהמצאה של מאות שנים ספורות בלבד. עדויות היסטוריות מלמדות כי מהרגע שהכיבוש המוסלמי אפשר ליהודים לשוב לתוך ירושלים, לפני אלף שנה ואף יותר (לאחר שהנוצרים הרחיקו אותם מהעיר), הם התפללו לאורך הכותל המערבי, שבנקודות רבות שלו, בשונה מהיום, היה נקי מבנייה מוסלמית. יהודים התפללו בפינה הדרומית של הכותל וגם בחלקיו הצפוניים: באזור שערי הכותנה, הברזל והמג'לס. עד לנפילת ירושלים בידי הצלבנים ב־1099, אף שכן בחללו התת־קרקעי של שער וורן, הקבוע בכותל המערבי, בית כנסת ששמו "המערה".
"המערה" שכן בדיוק מול מקומו המשוער של קודש הקודשים, מקומה של אבן השתייה במרכז כיפת הסלע. הבחירה דווקא בכותל המערבי נבעה מכך שהיה הקרוב ביותר לנקודה זו; יותר מכל כותל אחר של הר הבית. גם שורת המדרשים בני 1,500 שנה ויותר, שמייחסים לכותל המערבי קדושה נמשכת, הושפעה מקרבה זאת.
מי שמבקש להעמיק בנוכחות היהודית הבלתי ידועה למרגלות הכותל המערבי במשך יותר מאלף שנה, יוכל לקרוא על כך במחקריו של ד"ר אריה קימלמן, האיש הצנוע והכמעט אלמוני, שעמד מאחורי פרויקט חשיפת הכותל המערבי לכל אורכו מתחת לפני הקרקע, ואשר השנה הלך לעולמו זקן ושבע מעשים.
עדויות על כך נמצאות בשפע גם בספרו של המלומד היהודי יצחק יחזקאל יהודה, שלפני כמאה שנה פרסם מחקר מקיף על הכותל המערבי. העבודה של יהודה הוגשה ל"ועדת הכותל" הבריטית וביססה את הזיקה היהודית למקום. גם בגניזה הקהירית, שהתגלתה לפני כ־160 שנה בעליית הגג של בית הכנסת בן עזרא בקהיר, יש תיעוד לתפילות יהודים בכותל כבר במאות התשיעית והעשירית.
• מאות בשנים גבו תושבי שכונת המוגרבים דמי חסות מהיהודים שביקשו להתפלל בסמטת הכותל הצרה. הם נטלו חלק פעיל בחילולו ובביזויו בגללי בהמות, בצואת אדם ובאשפה ובמסכת שלמה של הצרת רגלי היהודים במקום. בפרק הזמן הקצר שבו שלטה ירדן בירושלים העתיקה, 19 שנה (ישראל שם כבר 57 שנה), היא הפרה התחייבות כתובה שלה לאפשר ליהודים להגיע לכותל ולהתפלל בו (סעיף 8 בהסכם שביתת הנשק עם ישראל).
• פינוי "המוגרבים" והריסתה בששת הימים עשו צדק היסטורי מובהק עם תושבי שכונת המוגרבים ובאו חשבון עימם. כך גם ניתן היה להסיר מבני שירותים, אסלות וצינורות ביוב, שהוצמדו לאבני הכותל המערבי וחיללו את קדושתו. כך גם התאפשר למאות אלפי מתפללים יהודים להתקבץ יחד לתפילות בכותל (בסמטת הכותל הצרה ניתן היה לדחוק בצפיפות רבה כמה מאות בלבד). המשפחות הערביות שפונו מהמוגרבים – שיכוני עוני שלפי מסמכי העירייה הירדנית, עמדו להיהרס בכל מקרה – קיבלו פיצוי כספי ודיור חלופי. הם אף הודו על כך, בכתב, לראש עיריית ירושלים דאז, טדי קולק.
• הטענה המוסלמית שהכותל הוא כותלו של אל־אקצא ושליהודים אין זיקה אליו השתרשה אחרי 1967, לאחר שהמוסלמים הרחיבו את הגדרת "אל־אקצא" מהמסגד הדרומי בלבד והחילו אותה על המתחם כולו ועל כתליו.
• הוועדה הבריטית לעניין הכותל המערבי, שפעלה אחרי מאורעות תרפ"ט, אמנם קבעה שהבעלות בכותל היא של המוסלמים, בעוד היהודים רשאים רק להשתמש בו, אבל משפטית, ישראל תיקנה את הדו"ח המוטה הזה כשביטלה את הסדרי הסטטוס־קוו המנדטוריים בכותל, הפקיעה חלק ממנו ורשמה אותו בטאבו על שם מדינת ישראל
כשרבבות דמעו בכותל, רק לפני חודשים אחדים, בתפילה לחזרתם לשלום הביתה של החטופים, צפו בזיכרוני מילותיו של המשורר אביגדור המאירי, שכתב בשירו על "מלקוש הדמעות" ועל העיניים "שמביטות (מהכותל, נ"ש) לעבר כל הדורות" (מתוך השיר "על יד הכותל"). עכשיו, כשהפלשתינים מפריחים שקרים בעניין הכותל ומאשימים אותנו בפשעי מלחמה שם, ניתן וחובה להפריכם. אלא שעוד קודם לכן ראוי אולי לאמץ את גישת הרב קוק לשקרים דומים על הכותל, שהופצו בראשית המאה הקודמת. "על ידי הסתמכות על תעודות", אמר הרב קוק לחברי ועדת שו, שנים לפני שהיה האג, "עלולים אנו אך להחליש את האמת… והיא – מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה (זיקת היהודים לכותל; נ"ש). משל למה הדבר דומה? למי שמעלה נר כדי לחזק את אור השמש".
הוברח מאל־אזהר
חמאס נתן למלחמה הזאת שם: "מבול אל־אקצא". גם השם הזה, כמו הכזבים בעניין הכותל, מבטא הונאה ושקר ענק, שקר כפול: המוסלמים הרבים שמשוכנעים שאל־אקצא בסכנה, משוכנעים גם שאל־אקצא "שלהם" שבסכנה שוכן במקום שבו מעולם לא שכן המקדש שלנו; שבית מקדש בהר הבית אינו אלא זיוף והמצאה, או בלשונם: "אל מזעום", רוצה לומר: המתיימר, השקרי והמדומיין.
חלק מהלגיטימציה שהטרור שואב לעצמו מהעלילה נשען על התוספת הזאת, שהרי לגיטימי יותר להעליל ולרצוח יהודים כדי "להגן על אל־אקצא השבוי, ולשחררו מידי היהודים שזוממים להחריבו", כאשר ישראל והיהודים "זוממים לפגוע במקום" שזיקתם אליו שקרית ומזויפת.
כך מעצים השקר שתומך בעלילה, את הלגיטימציה לרצוח בשמה. מנקודת המבט של הנוחבות ושולחיהם, הם אינם רוצחים רק את היהודים שקשורים בכל נימי נפשם להר ולהיסטוריה שלו, רק כדי לגאול את אל־אקצא מטומאת היהודים ומחזקתם; מנקודת המבט שלהם הם רוצחים גם זייפני היסטוריה, שכלל אינם קשורים למקום. למעשה, וראשית לכל, הם מבקשים לשחרר את ההר תודעתית.
שנים לפני האג אמר הרב קוק לחברי ועדת שו: "זיקת היהודים לאתר היא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה. משל למה הדבר דומה? למי שמעלה נר כדי לחזק את אור השמש"
גם כאן, כמו בסיפור הכותל, קיימת קשת רחבה של ראיות ומקורות – תורניים, היסטוריים וארכיאולוגיים – שמזימים את ההכחשה המוסלמית הגורפת לקשר ולבכורה היהודית על ירושלים ועל הר הבית. גם כאן הדבר דומה "למי שמעלה נר כדי לחזק את אור השמש", אלא שכאן קיים קלף נוסף: רשימה ארוכה של מקורות וחכמי דת מוסלמים, שזה כ־1,350 שנה מזהים את הר הבית כמקום המקדש, וישראל תיטיב לעשות אם תעשה בה סוף־סוף שימוש.
ראש וראשון להם הוא ההיסטוריון הפרסי אבו ג'עפר מוחמד בן ג'ריר אל־טברי (923-838), שהיה אחד הפרשנים הראשונים, הבולטים והנודעים של הקוראן והמסורות המוסלמיות. אחד מכתבי היד העתיקים שלו, שנושא חותמת של אל־אזהר – מוסד הלימוד החשוב ביותר של האסלאם הסוני בעולם – צולם והוברח לפני שנים בידי נוהא חסיד (מוסלמית במקור) ונמסר למזרחן ד"ר אדי כהן. הטקסט, שהיה ידוע עוד קודם לכן, עורר שוב עניין. אל־טברי כותב שם, בין היתר: "בית אל־מקדס (הר הבית) נבנה בידי שלמה, בנו של דוד, והיה עשוי מזהב, מפנינים, מאודם ומאבן החן פרידוט; הוא רוצף בכסף ובזהב, ועמודיו היו מזהב".
התיעוד הזה, מפי אושיית אסלאם כאל־טברי, סותר כמובן את השיפוץ שערכו מוסלמים רבים להיסטוריה של הר הבית בשנים האחרונות. הוא מנוגד לטענה המוסלמית שלפיה "האגדה על המקדש השקרי היא פשע הזיוף הגדול ביותר בהיסטוריה", ולספרים שלמים שנכתבו ברוח זאת.
כמו אל־טברי, יש עוד עשרות חכמי דת מוסלמים מתקופות קדומות. "מבול אל־אקצא" מוחק למעשה את כתביהם בנושא ההר וההיסטוריה והזיקה היהודית אליו. אלה אינם מסתדרים לנאצים החדשים מהחמאס ולעוזריהם ברש"פ עם פילוסופיית ההשמדה של היהודים ומדינת ישראל, ועם התפקיד שהוענק לאל־אקצא כמכשיר להשגת מטרה זו.
המשנה הסדורה הזאת גולמה לפני כשלוש שנים בתוכני "ועידת אחרית הימים", שהתקיימה בעזה בחסות מנהיג חמאס יחיא סינוואר. שם עסקו לא רק באל־אקצא, אלא גם ב"שיבה". את הוועידה ותכניה חשף מכון ממרי, ובעקבותיו "ישראל היום", אך התקשורת הישראלית לא ייחסה לה משמעות מרובה. בוועידה הוקרא נאומו של יחיא סינוואר, שדיבר על "שחרור מלא של פלשתין, מן הים ועד הנהר, והשבת הפליטים הפלשתינים לבתיהם".
יו"ר הוועידה, כנעאן עביד הסביר, שברשות הארגון "…רישומים של מספר הדירות והמוסדות הישראליים, מוסדות החינוך, בתי הספר ותחנות החשמל, ואין מנוס מהיערכות לניהולם… אנו סבורים שהשחרור יתבצע בתוך שנים בודדות. היעלמות ישראל תהיה אירוע היסטורי חסר תקדים ברמה העולמית והאזורית, ותהיינה לכך השלכות עולמיות".
בהודעת הסיכום של הוועידה תוארו ממדים שונים של "השחרור" ו"השיבה" לאדמות 48', והוזכרו הסיוע המעשי לשיבה ותוכניות לקליטת הפלשתינים בערי המוצא שלהם.
אחת מערי המוצא היא ירושלים. הרשות הפלשתינית, ולא חמאס, תיעדה, שם בסיוע טורקי, 7,000 מבנים (במערב העיר) שלפני מלחמת העצמאות התגוררו בהם ערבים, כולל תצלומים, כתובות ונסחי רישום שלהם. חוץ מלנצח תודעתית בעניין הר הבית ואל־אקצא, חמאס והרש"פ מבקשים לממש את השיבה, בפועל, מעשית. בראש ובראשונה בירושלים. גם את זאת צריך לזכור ערב יום ירושלים ה־57.
להגדיל ראש – להגדיל את העיר
החשבון הדמוגרפי מלווה אותנו כאן בירושלים מאז אוחדה העיר, כבר כמעט שישה עשורים, וועדות השרים לענייני ירושלים אף הגדירו את היתרון הדמוגרפי היהודי כיעד, ומעת לעת עדכנו אותו מספרית.
ב־1967 התחלנו עם 74 אחוז יהודים מול 26 אחוז ערבים. היום היחס באחוזים הוא רק 40:60 לטובת היהודים. ב־1967 היו בירושלים 69 אלף ערבים. היום חיים בעיר כ־400 אלף ערבים. האוכלוסייה הערבית גדלה פי שישה. ב־1967 היו בירושלים רק כ־200 אלף יהודים, היום חיים בעיר כ־600 אלף יהודים. האוכלוסייה היהודית גדלה פי שלושה.
צילום כתב היד העתיק של טברי, שהוברח מאל־אזהר, סותר את השיפוץ שערכו המוסלמים להיסטוריה של ההר בשנים האחרונות, שלפיו "אגדת המקדש השקרי היא פשע הזיוף הגדול בהיסטוריה"
למרות המהפך בשיעור הפריון – במגזר היהודי 4.3 ילדים לאישה, ובמגזר הערבי 3 ילדים לאשה – הרוב הערבי גדל בעיקר בשל ההגירה היהודית מירושלים. בכל שנה עוזבים את העיר כ־18 אלף יהודים. הרבה פחות באים לגור בה. קוראים לזה "מאזן הגירה שלילי". ב־45 השנים האחרונות נגרעו כך מהעיר מאות אלפי תושבים יהודים.
אפשר להתמודד עם המצוקה הדמוגרפית היהודית בירושלים בדרך פשוטה, אבל צריך אומץ פוליטי ומעוף. בשכונות הערביות שמעבר לגדר הביטחון, אזור של הפקר, עבריינות, סמים, בנייה לא חוקית וטרור, עם ריק ישראלי שלטוני עצום, חיה כשליש מאוכלוסיית מזרח ירושלים; כ־140 אלף תושבים.
ניתן לגרוע את השכונות הללו מהתחום המוניציפלי של ירושלים מבלי להוציאן מתחום מדינת ישראל, ולהקים עבורן מועצה או מועצות מקומיות נפרדות, ישראליות. תעודות התושב שבהן מחזיקים תושבי המרחבים הללו, מרחבי כפר עקב ומחנה הפליטים שועפאט, ייוותרו בידיהם, ומתוקף חייהם בתחומי מדינת ישראל, הם ימשיכו ליהנות ממעמד התושב ומהטבותיו הכלכליות.
במקביל, ניתן ורצוי למסד זיקה מוניציפלית רשמית בין ירושלים לבין היישובים היהודיים ב"ירושלים רבתי", מושג שיצחק רבין ז"ל עשה בו שימוש רב. ב־1998 ממשלת נתניהו הראשונה החליטה להקים עיריית גג לירושלים וליישובי העוטף היהודיים שלה, כמו מעלה אדומים, גוש עציון וגבעת זאב, אבל ההחלטה מעולם לא בוצעה. האמריקנים טרפדו אותה, אף שהיה מדובר רק בסיפוח מוניציפלי ולא בהחלת החוק הישראלי.
עכשיו, כשכל הקלפים נטרפים מחדש, צריך אולי לשוב אל הרעיון הזה. אם השכונות הערביות הצפוניות יוצאו מירושלים ושכונות יהודיות בעוטף יסופחו אליה מוניציפלית, הדמוגרפיה הירושלמית תשתפר דרמטית לטובת היהודים. ירושלים, גם בתודעה, תחדל מלהיות רק עיר. היא תהיה גם מטרופולין. כך גם ניתן יהיה לחדול מהציפוף הנורא של ירושלים בתחומיה הנוכחיים, שפוגם ביופייה ובאיכות החיים של תושביה, וגם לבנות הרבה יותר בתי מגורים עבור האוכלוסייה היהודית ב"ירושלים רבתי", היא ירושלים הגדולה. הגיע הזמן להגדיל ראש.
