ישראל מדורגת אחרונה מבין המדינות המערבית בזמן משחתי משותף, כך לפי מדד חדש שהשיקה השבוע קרן ברל כצנלסון. המדד למדיניות משפחה הוא כלי מחקרי המשווה בין ישראל לבין 32 מדינות מערביות אחרות בשורה של קריטריונים המשפיעים באופן ישיר ומשמעותי על איכות החיים של משפחות. על פי נתוני המדד, ישראל מדורגת אחרונה מבין 33 המדינות בתחום הזמן המשפחתי המשותף, ואילו בתחום החינוך והטיפול ובתחום הרווחה הכלכלית, היא ממוקמת במקום ה-28. במדד הכולל, מדורגת ישראל במקום ה-31 מתוך 33 מדינות עם ציון של 2.6 כשאחריה רק ארצות הברית וצ'ילה. בראש המדד מדורגות לוקסמבורג ודנמרק.
לפי הקרן, המושג ”מדיניות משפחה“ מתייחס בדרך כלל לסל השירותים, ההסדרים וההטבות הניתנים על ידי המדינה ומיועדים למשפחות. החוקרים נעמה מן ועופר שכנר בחנו במסגרת המדד שורה ארוכה של מרכיבים אשר חולקו לשלושה תחומים: זמן משותף, חינוך וטיפול ורווחה כלכלית. המרכיבים שנבחרו הינם מרכיבים מדידים המאפשרים השוואה בין המדינות השונות. המדד בוחן את מדיניות המשפחה הרצויה דרך שתי פרספקטיבות: האפשרות של הורים מכל מגדר וכל מעמד כלכלי להשתתף באופן פעיל ואיכותי הן בחיי המשפחה והן בשוק העבודה; והזכות של ילדים לשירותי חינוך וטיפול איכותיים, ללא תלות במעמד הכלכלי של הוריהם, בגודל המשפחה ובאופייה.
הישראלים עובדים יותר שעות וזכאים לפחות ימי חופש
בתחום הזמן המשפחתי המשותף, מתייחס המדד בין היתר לאורך שבוע העבודה בישראל העומד כיום על 44.4 שעות למשרה מלאה בפועל, הרבה מעל לממוצע במדינות המדגם העומד על 41 שעות, ושניה רק לצ'ילה (45.5 שעות). שבוע העבודה הקצר ביותר נרשם בדנמרק (38.7). משרה מלאה בישראל עומדת על 42 שעות עבודה בשבוע, לעומת 40 שעות לכל היותר במדינות ה-OECD. רכיב נוסף המשפיע על דירוגה של ישראל בתחום זה הוא הזמן הממוצע בדרכים. לישראלים לוקח 31 דקות בממוצע להגיע לעבודתם, לעומת ממוצע של 25 דקות במדינות המדגם. בלטביה זמן הנסיעה הארוך ביותר (33 דקות) ובאיסלנד הקצר ביותר (15 דקות).
לבסוף מתייחס המדד לפער שבין חופשות הילדים לחופשות ההורים: בשנים 2021-2022 נספרו בישראל 60 ימי חופשה לתלמידים, לעומת 48 בממוצע מדינות המדגם. לעומת זאת מכסת ימי החופשה השנתית המינימלית לעובד בישראל עומדת על 12 ימים בלבד, 40 אחוז פחות מהמכסה המינימלית הממוצעת במדינות המדגם, שהיא כ־20 ימי חופשה. למעשה, במדינות המדגם ישנן רק עוד שתי מדינות שמעניקות פחות מ־20 ימי חופשה מינימלית לעובד בשנה: צ‘ילה (15) ויפן (10). כשליש מהמדינות מעניקות למעלה מ־20 ימים. בשיח הישראלי נשמעת לעתים הטענה כי אמנם עובדים זכאים למספר מועט של ימי חופשה שנתית, אבל נהנים מהרבה ימי חג. בהשוואה בינלאומית, זוהי טענה שגויה: בישראל יש 9 ימי חג בשנה שהם ימי שבתון לעובדים, לעומת 10.5 ימים בממוצע במדינות המדגם.
אבות זכאים רק ל-6 ימי תקופת לידה
תחום החינוך והטיפול מתייחס בין היתר לאורך תקופת הלידה וההורות שהמדינה מעניקה להורים טריים. בישראל, אימהות זכאיות לתקופה של 15 שבועות במימון מלא של המדינה לפי גובה שכרן, וכן זכאיות להרחיב את תקופת הלידה ל-11 שבועות נוספים ללא תשלום. בתנאים מסוימים הן יכולות להאריך תקופה זו כ'חופשה ללא תשלום' עד לשנה מהלידה. האורך
הממוצע של תקופה כוללת לאימהות במדינות המדגם הוא כ־34 שבועות משולמים היטב (למעלה מ־66 אחוז משכר האם לפני הלידה), משך שאורכו יותר מפי שניים מישראל. בהיבט זה נמצאת ישראל במקום נמוך מאוד במדד. אבות בישראל רשאים לקחת תקופה של עד שישה ימים קלנדריים לאחר הלידה, כשהיום הראשון, החמישי והשישי על חשבון ימי המחלה שלהם (ללא תשלום ביום הראשון, ובימים החמישי והשישי בתשלום של 50%). שלושת הימים הנותרים הם על חשבון ימי החופשה השנתית. בתנאים אלה, נמנעת תקופה זו מאבות שלא צברו מספיק ימי מחלה או חופשה שנתית. אמהות רשאיות להעביר חלק מתקופת הלידה שלהן לאבות, אך אפשרות זו כמעט ואינה מנוצלת בפועל (כאחוז אחד מסך מקבלי דמי הלידה בישראל ב-2023).
במרבית מדינות המדגם המצב שונה. רובן מעניקות תקופת לידה קצרה לאב, וחלקן מייחדות לו חלק ייעודי מתקופת ההורות. האורך הממוצע של תקופת הלידה לאבות במדינות המדגם הוא 7 שבועות (בסלובקיה ולוקסמבורג זכאים אבות לתקופת לידה של 28 שבועות), כשישראל בהיבט זה נמצאת בתחתית לצד שש מדינות אחרות בהן אין תקופת לידה לאב.
רכיב נוסף בתחום החינוך והטיפול הוא הפער בין תום תקופת הלידה וההורות המשולמת, לבין גיל כניסת הילד או הילדה למסגרות החינוך והטיפול הציבוריות, משום שככל שהפער בין התקופות הללו גדול יותר, כך גדל הצורך למצוא פתרון עצמאי לטיפול בילדים. בישראל, הפער בין תום תקופת הלידה המשולמת לבין הכניסה למסגרות בגיל שלוש הוא כ־32.5 חודשים: כמעט שלוש שנים. ממוצע המדינות במדגם הוא כ־30 חודשים. הקרבה לממוצע נובעת מהחלטת ממשלה ב־2012 להחיל חינוך חינם מגיל שלוש. מבין 33 מדינות המדגם, בשמונה אין כל פער בין תום תקופת הלידה לבין הכניסה למסגרות, ובאוסטרליה הפער הוא הגדול ביותר, 72 חודשים.
המדד בוחן גם את ההוצאה הציבורית והפרטית לילד. ממוצע ההוצאה הציבורית לילד בגיל הרך במדינות ה-OECD הכלולות במדגם הוא 6,416 דולר (מתוקנן לפי שווי כוח הקנייה). בראש הרשימה ממוקמת לוקסמבורג החריגה לטובה עם 17,300 דולר, ואחריה דנמרק, שוודיה, נורבגיה ואיסלנד עם הוצאה הנעה בין 11,600 דולר ל־13,900 דולר. בישראל, לעומת זאת, ההשקעה בילד עומדת על 2,600 דולר בלבד, פחות ממחצית ההשקעה הממוצעת במדינות המדגם. הנתון הזה ממקם אותה שלישית בתחתית הרשימה, לפני פורטוגל (2,500 דולר) וצ'ילה (2,100 דולר). שיעור ההוצאה הפרטית של משקי הבית על חינוך יסודי ועל יסודי בישראל עומד על 7.7% מסך ההוצאה הלאומית, מעט מעל הממוצע של 6.5% בקרב מדינות המדגם. בגיל היסודי שיעור ההוצאה הפרטית בישראל נמוך יחסית למדינות המדגם (4.4% בישראל לעומת 5.5% בממוצע המדגם), אולם בחינוך העל יסודי הוא גבוהה יותר (10.9% בישראל לעומת 8.3 בממוצע המדגם). בקרב מדינות המדגם, שיעור הוצאת משקי הבית על חינוך יסודי ועל־יסודי יחד הוא הגבוה ביותר בצ'ילה (15.4%) והנמוך ביותר בשוודיה (0.2%)
18% ממשקי הבית דיווחו על קושי לסגור את החודש
בתחום הרווחה הכלכלית בחן המדד את היקף הסיוע הכלכלי למשפחות ומצא כי בישראל משפחה עם שני ילדים בגילי 12-9 ושני מפרנסים תקבל תמיכה המוערכת ב־2.7% מהשכר הממוצע למשרה מלאה, לעומת 4.9% בממוצע במדינות המדגם. לוקסמבורג מובילה עם 13.9%, אולם בכמה מדינות, כגון צ‘כיה וקוריאה, אין סיוע כלל. משפחה חד־הורית ישראלית שבה מפרנס יחיד במשרה חלקית (לרוב מפרנסת), בשכר חציוני, תקבל בישראל תמיכה המוערכת ב־4.2% מהשכר הממוצע למשרה מלאה. אמנם היקף התמיכה במשפחות חד־הוריות טוב יותר מזה של משפחה עם שני מפרנסים בישראל, אך הוא רחוק מאוד מממוצע התמיכה במשפחות חד־הוריות במדינות המדגם, העומד על 13.7%. נתונים אלה מציבים את ישראל בדירוג נמוך בהשוואה הבינלאומית.
שיעור משקי הבית בישראל שדיווחו על קושי או קושי רב לסגור את החודש עומד על כ־18.4 אחוז, מעט מעל לממוצע המדינות במדגם העומד על כ־15.7 אחוז, דבר המציב אותה בחלק העליון של הדירוג, במקום השמיני. בראש הדירוג נמצאת יוון עם שיעור חריג של 71% מהמשיבים שמתקשים לסגור את החודש, ואחריה סלובקיה (26.6%) והונגריה (26.2%). בתחתית המדד הולנד (5.6%) ופינלנד (5.9%). נכון לשנת 2019 שיעור עוני הילדים בישראל היה מהגבוהים ב־OECD והגבוה ביותר בקרב מדינות המדגם – 22% מהילדים הישראלים גדלו בעוני לעומת 11.8% בממוצע במדינות המדגם ו־12.8% בכלל מדינות ה־OECD. השיעור הנמוך ביותר של ילדים בעוני מבין מדינות המדגם היה 3.8% בפינלנד.
"במציאות הישראלית של ימינו, המשימה הצנועה שמשפחות צעירות מציבות לעצמן – להתפרנס, לחיות ברווחה, לגדל ילדים – היא קשה מאוד, בהרבה מקרים קשה מדי", אמרו החוקרים יערה מן ועופר שכנר "חייהם של הורים עובדים בישראל כרוכים בשעות עבודה מרובות בהשוואה למדינות אחרות, בזליגה של עולם העבודה בשכר לעולם המשפחה, ובתחושה ששני העולמות האלה באים בהכרח זה על חשבון זה".
"על אף תמונת המצב העגומה שעולה ממנו, המדד למדיניות משפחה הוא בראש ובראשונה כלי לשינוי. כאשר הוא מתרגם את תחושת העומס והקושי שהורים חווים לסוגיות ציבוריות רחבות, הוא למעשה מצביע על תחומי המדיניות שאפשר ורצוי לחולל בהם שינוי, ובאמצעות ההשוואה הבינלאומית שהוא מציג – הוא מדגים שאפשר גם אחרת. המצב הנוכחי אינו גזרת גורל, אלא תולדה של נסיבות חברתיות, כלכליות וחוקיות שניתן ורצוי לשנותן". החוקרים ציינו כי אתר המדד מאפשר למשתמשים גם לקבוע בעצם אילו רכיבים יקבלו משקל גבוה יותר במדד הכולל (להגדיל או להקטין את המשקל של כל אחד מהתחומים ומהרכיבים לפי סדר העדיפויות האישי שלהם) במטרה לבחון היכן ממוקמת ישראל גם ביחס להעדפותיהם האישיות.
