המתקפה האכזרית שעברה על מדינת ישראל בשבת השחורה, הותירה אחריה לא רק אלפי נכים הסובלים מפגיעות גפיים, עיניים ופציעות פנימיות. מאחורי המלחמה הנוכחית בולטים אלפים נוספים פוסט־טראומטיים, שנאבקים יום־יום עם מציאות עגומה. הם מתווספים לאלפי הלוקים בפוסט־טראומה בישראל שכבר שנים מוזנחים על ידי המערכת.
מומחים חוששים שהיקפה של הפוסט־טראומה גבוהה הרבה יותר מהמספרים המוכרים המדווחים, ועל אף עננת ההתמודדות הנפשית הקשה כל כך – החולים נותרים שקופים, ועוברים תהליכים בירוקרטיים מפרכים חודשים ארוכים ולעתים גם שנים, עד לאבחנה ולטיפול. אלא שגם בסוף המרוץ להכרה בהם, מערכת בריאות הנפש, שהוזנחה בישראל שנים, אינה מצליחה לתת להם מענה ראוי.
מחקר חדש: הוצאות הטיפול בפוסט־טראומה בעקבות המלחמה יגיע ל־197 מיליארד שקל
צה"ל דחה אותו מעתודה רפואית: כעת הרוקח הדרוזי הופך לרופא צבאי
הכאוס הזה כבר הוביל אחד מהם – איציק סעידיאן, לוחם צה"ל שנפצע במבצע צוק איתן – להצית את עצמו מול אגף השיקום של משרד הביטחון. במשך שנתיים נלחמו הרופאים על חייו. סעידיאן ניצל, אולם נותר לא רק עם הנכות הנפשית הקשה, אלא עם נכות פיזית בלתי הפיכה שתלווה אותו כל חייו.
מסע ההכרה וההשתתפות בפיצויים עבור חולי פוסט־טראומה הוא ארוך, מתיש ועתיר מכשולים. מרגע הפנייה הראשונית לרופא המשפחה, דרך המבדקים הפסיכיאטריים ועד לוועדות משרד הביטחון יחלפו חודשים ארוכים, ולעתים גם שנתיים, עד שיצליחו הסובלים מהלם הקרב להוכיח שאינם משקרים, ושנפשם עוברת מסע ייסורים שאולי אינו נראה חיצונית, אך מכרסם עמוק מבפנים. באותו מסע הם נאלצים להחיות מחדש את הטראומות הקשות ביותר שוב ושוב, רק כדי שיאמינו לסבל הנוראי שעברו.
גם כשהמרוץ להכרה בנכותם יסתיים באבחנת הפוסט־טראומה, הם עומדים לצאת אל העולם האמיתי. עולם בריאות הנפש, שבו זמני המתנה של חודשים לפגישות עם פסיכולוגים ופסיכיאטרים מותירים את מתמודדי הטראומה ללא טיפול. נוסף לקשיים הנפשיים ולבידוד החברתי שרבים מהם שרויים בו, חולי פוסט־טראומה מתמודדים עם בעיות כלכליות קשות. קצבאות הנכות אינן מספיקות כדי לכסות על ההוצאות היומיומיות והטיפולים הנדרשים. המצב הכלכלי הקשה משפיע לא רק על החולים עצמם, אלא גם על המשפחות, שנאלצות להתמודד עם ההשפעות הכלכליות והרגשיות.
במקרים רבים חולי פוסט־טראומה נאלצים להיכנס למאבקים משפטיים מתישים, כדי לקבל את הזכויות המגיעות להם. ההתמודדות הזאת מוסיפה לעומס הנפשי ומקשה עוד יותר על שיקומם. מקרה סעידיאן הבהיל את ממשלת ישראל, שהחלה לפעול לקיצור ההליכים הבירוקרטיים של אגף השיקום במשרד הביטחון בדרך לאבחון. אבל החולים נותרים מוזנחים, רבים מהם מותשים מהמאבקים לא רק בסיוטים שעוטפים את שגרת היום־יום שלהם, בדיכאון הקליני ובבדידות, אלא גם מהמאבק להכרה.
המאבק הזה שלהם אינו אישי. הוא מאבק של כולנו בחברה שאינה מסוגלת לטפל בנפגעי הנפש שלה. מרבית הלוקים בתסמונת הפוסט־טראומטית הם חיילים שהקריבו את חייהם למען המדינה, וזעקתם אינה נשמעת.
הזנחת חולי הפוסט־טראומה היא פשע מוסרי וחברתי. מדינת ישראל, שבמשך שנים הזניחה את החולים השקופים הללו, חייבת להתעורר, לראות אותם, להקשיב לזעקתם ולהגן עליהם, לפחות כפי שהם הגנו על המדינה. הגדלת תקני פסיכולוגים ופסיכיאטרים, הקמת מרכזי שיקום נפש וסיוע כלכלי הם צעדים הכרחיים ומיידיים, שאם לא יבוצעו בדחיפות במדינה השרויה באחת המלחמות הארוכות שידענו, יהיה זה עוד אות קלון מוסרי לאלה ששילמו מחיר כה כבד והופקרו בשדה הקרב.
