"באותו בוקר ארור נסעתי להליכה על החוף עם שני חברים, הלכנו בין בוסתן הגליל לשבי ציון. ב-06:30 בבוקר קיבלנו כמו כולם את העדכונים על פרוץ המלחמה", סיפר ראש מועצה אזורית מטה אשר משה דוידוביץ'. "נסעתי בבהילות למועצה. הזעקתי את הקב"ט, והחלטנו לפנות מייד את כל היישובים צמודי הגדר. העברנו להם ווטסאפ שיצאו מייד מבתיהם. פחדנו. באמת שפחדנו. באותו רגע, וגם חודשים אחרי, אף אחד ממקבלי ההחלטות לא טרח לשאול מה אנחנו צריכים או להגיד לנו מה לעשות".
'עמוד האש – מנהיגות וקהילה' – זו הכותרת שבחרו בבית לוחמי הגטאות לאירוע המיוחד שנערך השבוע לרגל יום הזיכרון הבינלאומי לשואה. שלושה מנהיגי קהילות סיפרו לקהל על הטראומות, על האתגרים ועל התקוות שלהם לנוכח המלחמה. כדי לקשור את מצב השעה לשואה וליצוק תוכן למושג מנהיגות, האירוע נפתח בהרצאה מרתקת של ההיסטוריונית פרופ' חנה יבלונקה על הדילמות של מנהיגי מורדי הגטאות: 'כרוניקה של מנהיגות בונה'.

פרופ' חנה יבלונקה. "לפעמים המנהיגים מבינים שהם צריכים לעשות דווקא את ההפך ממה שמצופה" (צילום: עידית צוק הורוביץ)
יבלונקה סקרה דילמות והכרעות של אנטק צוקרמן, אבא קובנר וצביה לובטקין עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, כמו החלטתם לשוב לשטחי הכיבוש הנאצי בשביל לחזור ולהנהיג את הנוער; בתקופת ההשמדה המתועשת של יהדות אירופה, עם ראייתם המפוכחת על מה שמתרחש; וכן לאחר המלחמה, סביב הדילמה אם לעלות לארץ או להישאר בפולין עם שארית הפליטה. "מנהיגות נבחנת בתקופות משבר", אמרה יבלונקה. "לפעמים המנהיגים מבינים שהם צריכים לעשות דווקא את ההפך ממה שמצופה. כל ההנהגה של הקהילות היהודיות בפולין ברחה ערב הפלישה הנאצית, רק מנהיגי תנועות הנוער החליטו לחזור לשטחי הכיבוש הנאצי מתוך האחריות והדוגמה האישית. אנחנו רואים את זה גם ובעיקר אחרי המלחמה, כשצוקרמן החליט להישאר בפולין בשביל לתת לנוער סיבה לחיות, לחנך, לארגן את העלייה של שורדי השואה".
הפער הבלתי נתפס בין אותם המנהיגים, שהאחריות והדוגמה האישית היו תמיד נר לרגליהם, לבין משבר ההנהגה הקיצוני שהתגלה במדינת ישראל לאחר מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר זעק מדבריה של יבלונקה.
פרופ' חנה יבלונקה: "כל ההנהגה של הקהילות היהודיות בפולין ברחה ערב הפלישה הנאצית, רק מנהיגי תנועות הנוער החליטו לחזור לשטחי הכיבוש הנאצי מתוך האחריות והדוגמה האישית"
"אומרים 'ביחד ננצח'. אנחנו ביחד? קדחת!" אמר דוידוביץ', המשמש גם יו"ר פורום קו העימות. "עם פרוץ המלחמה, במשך חודשים אף אחד מ-120 חברי הכנסת הנכבדים לא הראה את פרצופו בצפון, וגם כשהם באו זה לא הועיל בכלום". דוידוביץ' אמר כי ההרצאה של יבלונקה על דמויותיהם של לובטקין, צוקרמן וקובנר צמררה אותו לנוכח מצב ההנהגה כיום.
"ככל שהיום ההוא, 7 באוקטובר, התגלגל, הכאוס גבר והבלבול והפחד שררו ברחבי המדינה, יש דבר אחד שטלטל אותי אישית יותר מהכול. התמונה של המסיבה בנובה התחילה להתחוור אט אט, וילדיי הבינו ששתי החברות הכי טובות שלהם, לין דפני וזיו פרנקל, נעדרות. הם הקימו חמ"ל בקיבוץ ופנו לכל העולם ואחותו. אמרו לי 'אבא, אתה חייב לעזור לנו להבין היכן הן, תפעיל את כל הקשרים שלך'. עובר יום ועוד יום, ואף אחד לא יכול לעזור לנו. אין מידע לגביהן. רק כעבור שבוע התחוור שהן היו באמבולנס שנדחסו בו 15 ממבלי הנובה, ומה שנשאר זה רק לאסוף די.אן.איי.
"חוסר האונים שלי בשעה הגורלית הזו, כשהבת שלי אומרת לי 'אבא, תעשה כל מה שאתה יכול כדי לאתר את החברות שלנו' ואני לא יכול. פניתי לכל גורם אפשרי ובלתי אפשרי והתשובות הן: 'יש מאות כאלה. תתאזרו בסבלנות'. זה ייחרט בי לעד".
מזכירת קיבוץ נירים ענת מרלא סיפרה: "7 באוקטובר היה יום שגם בסיוטים הכי גדולים שלי לא העליתי בדעתי שנעבור, לשמוע ככה את המחבלים בחלון הממ"ד, להחזיק את הידית ולהתפלל, אבל אני מעדיפה לספר על שני רגעים טראומטיים אחרים שהתרחשו מאז.
"כמה שבועות לתוך האירוח שלנו במלון באילת הגיעו נציגים ממנהלת תקומה והמועצה האזורית לדבר איתנו על המשך הדרך, ותוך כדי השיחה נופל לי האסימון שאנחנו לא חוזרים הביתה. לא הבנו את זה כשירדנו למלונות באילת, התייחסנו לזה כפינוי זמני עד שיירגעו העניינים, ופתאום מדברים אתנו על פינוי ארוך טווח, ומבקשים שנחשוב על חלופת מגורים מחוץ למלון. זה היה רגע כזה מסובך מאוד, התפכחות שאני אצטרך לתווך אחר כך לכל הקהילה. בהמשך עברנו לגור בבאר שבע, ואנחנו עוד מקווים לחזור הביתה בקיץ הקרוב".

ענת מרלא. "כל פעם שקרסה עסקה זה טלטל אותנו" (צילום: עידית צוק הורוביץ)
אירוע נוסף שביקשה מרלא לספר עליו כאירוע טראומטי שייצרב בה לעד, הוא הבשורה המרה כי שני חטופים חברי נירים נרצחו בעזה. ביוני נרצח נדב פופלוול בשבי חמאס, וביולי הודיע צה"ל שגם יגב בוכשטב נרצח בעזה. "כל פעם שקרסה עסקה זה טלטל אותנו", סיפרה מרלא. "לצערי רק קהילות עם חטופים מבינות כמה הדבר הזה הוא חסם בפני היכולת להשתקם, לצמוח, לחזור הביתה. משפחות חטופים זה אנחנו. הקהילות שלנו מגויסות עד הסוף למאבק הזה, מעודכנות בכל פרט. הסיום הקטסטרופלי הזה שסופו בשתי לוויות בנירים באוגוסט היה רגע כואב מאוד.
"לצערי אחרי הפסקת האש ניאלץ לחזור למציאות שכנראה תהיה דומה מאוד ל-6 באוקטובר. אנחנו לא רואים ממש את 'היום שאחרי'. מה שמחבר בין כל הרגעים הנוראיים זה איזו התפכחות כזו, הבנה שאנחנו לעצמנו, שאין אף אחד למעלה. נחשף הפער העצום והבלתי נסבל בין הציפיות ממקבלי ההחלטות לבין מה שקורה בפועל. הדבר הזה שם הרבה אחריות על הכתפיים שלנו ברמת המנהיגות הקהילתית והאזורית, וזה כואב".
ענת מרלא: "לצערי אחרי הפסקת האש ניאלץ לחזור למציאות שכנראה תהיה דומה מאוד ל-6 באוקטובר. אנחנו לא רואים ממש את 'היום שאחרי'"
גם אוסי מוריץ, חברת קיבוץ חצרים המובילה את פרויקט 'קהילות שכנות – בארי חצרים' שבו מארח הקיבוץ שלה יותר מ-700 מחברי קיבוץ בארי, למדה כמה דברים על מנהיגות מאז 7 באוקטובר. "אחרי מה שקרה הייתה תחושה שאנחנו חייבים לעשות משהו", סיפרה מוריץ, "תחושה של ייעוד. החלטנו להציע לקיבוץ לקלוט את אחת הקהילות המפונות אצלנו. ערכנו הצבעה בקלפי, בלי לומר לחברים איזו קהילה תגיע אלינו. 97.4% מחברי הקיבוץ הצביעו בעד.
"כעבור שלושה שבועות ירדנו לים המלח כל הנהלת חצרים כדי להשתתף באסיפה של קיבוץ בארי, ולהציע להם לבוא לגור אצלנו. זו הייתה חוויה מטלטלת. הגענו לאסיפה, והיינו עדים לקהילה שבורה. האסיפה נפתחה בהקראה של כל מועדי הלוויות. שם אחרי שם. כאב שקשה לתאר במילים. המתנו לתורנו. כשקראו לנו לדבר לא ידענו איך להתחיל. אני עולה לבמה, וכל מה שעלה בפי זה המילים 'איזה מזל שאנחנו חיים בקהילה, איזה כוח נותנת קהילה ברגעים קשים'. הצענו להם לבוא אלינו, שנהיה קהילות אחיות. סיפרנו להם שהתחלנו לבנות מאות יחידות דיור.
"סיפרנו גם על כל הרעיונות הקהילתיים שיש לנו, באנו עם כל מיני הצעות, אבל כל מה שהיה להם חשוב הוא קורת גג. ראיתי במו עיני את פירמידת מאסלו המפורסמת. כיום גרים בחצרים 277 משקי בית, יותר מ-700 חברי בארי, מתוך קהילת בארי המונה בסך הכול יותר מאלף בני אדם. האתגר הגדול הוא להחזיק את האחריות לקהילה הזו ולהחזיק במקביל גם את קהילת חצרים. הכפלנו את היישוב בן לילה וכמובן שיש לכך אינספור השלכות, וצריך לעשות ויתורים ולשלם מחירים. ממש כמו לאמץ ילד".
אחרי שלושת הסיפורים, השיבו המשתתפים על שאלות.
מאיפה אתם שואבים את הכוח?
דוידוביץ': "זה לא קל. יושב פה בקהל חברי דוד אזולאי, ראש עיריית מטולה, אחד היישובים המטווחים ביותר בארץ. אזולאי ישן יותר מ-400 ימים על מיטת שדה בחמ"ל. אומרים שקונפוציוס אמר ששינה זה לחלשים, אבל זה לא עובד. אתה מתעורר כל לילה ארבע-חמש פעמים מאזעקות. זה תמיד תופס אותך בזמן שאתה מנקר. העייפות מקשה על הכול. מה שנותן את הכוח, זה קודם כול התושבים. הם הגיבורים האמיתיים. הם למדו מה זה בום ומה זה טרח, פונו מבתיהם ועד רגע זה חלקם לא שבו.
"חיים במתח תמידי. בין אזעקה לאזעקה, בין הטרלה להטרלה, ובין צעקה לצעקה על מקבלי ההחלטות. שלושה חודשים אף אחד מהממשלה לא העז להגיע אלינו. גם כשהם באו הם לא הועילו בכלום עד כה. ממועצה של 32 יישובים פינו אותנו ל-100 יישובים. כל בית מלון זה קהילה, זה יישוב בפני עצמו, עם דאגות, עם סיפורים אישיים. צריך לדאוג לכולם בכל מקום. זה גרם לי להבין שאין לי ברירה אלא להיות חזק למען כל הילדים והאוכלוסייה. אני לא מוריד את הרגל מהגז, זו מלחמה בלי ברקסים. ככל שיותר קשה, מגבירים את הגז. מנהיגות נמדדת במבחן התוצאה. מנהיגות דורשת חזון. הבעיה שבמלחמה אתה בשרידות, לא בחזון. צריך להתעקש בכל זאת לראות נכוחה גם את היום וגם את המחר".
מרלא: "את הכוח אני שואבת מסבתא שלי ז"ל ומהנוער של קיבוץ נירים. סבתא שלי רוז'קה קורצ'ק הייתה ממנהיגות האי"ל בווילנה, יד ימינו של אבא קובנר. היא הייתה אישה רכה וקשה, רגישה וחזקה. הייתה אשת חינוך ומזכירת קיבוץ עין החורש כמה קדנציות. קיבלתי ממנה המון, ואין ראוי יותר מהיום הזה להזכיר אותה.
"בני הנוער שלנו בקיבוץ, יש להם כוחות אדירים ומוטיבציות שנותנות כוח לכולנו. כשכל המבוגרים מאבדים את הטראומה, מעלים שאלות קשות אם ומתי לחזור, הנוער רק רצה לחזור. יש להם גאוות יחידה של קיבוץ נירים, זה חזק מאוד אצלם. הם התעקשו לחזור ללמוד בבית ספר האזורי, אף שאנחנו גרים רחוק ונאלצנו לאפשר להם את זה. הנוער הוא העתיד, הוא התקווה".
מוריץ: "כשעובדים עם הנהלת בארי אין זכות להתלונן. הנהלה של קיבוץ שעבר את הנורא מכול, ואף על פי כן פשוט מובילה, מנהיגה, מקבלת החלטות בצורה שיתופית, מייצרת נתיבים של חזון, בונה תמונת עתיד – זה נותן השראה מדהימה. גם קהילת חצרים נותנת לי כוח. תחושת הייעוד של הקיבוץ התחדשה, פתאום יש לנו ייעוד. יותר מ-300 חברים משתתפים בפרויקט קהילות שכנות, בצוותים שונים, במשימות שונות".
מה תמונת העתיד שאתם רואים?
דוידוביץ': "הייתי רוצה לומר שלום במזרח התיכון, אבל הסיטואציה קצת אחרת. לחלום זה חובה. אני מאמין שזה עוד יקרה, הלוואי שיקרה בזמן שלנו. לאחרונה הוזמנתי לדבר בכנס עולמי של הצופים באילת. כשראיתי את מיטב בניה ובנותיה של ישראל הבנתי שיש לנו עתיד. אני מאמין גדול בתנועות הנוער. בדור העתיד החדור להוביל את המדינה ליעדים טובים יותר, מוצלחים יותר. אני מייחל למדינה שלנו, לנו ברמה האישית, שדור חדש ינהיג. שתהיה פה אחווה. לכן החלטנו במועצה שהשנה מרבית התקציב ילך לחינוך".
מרלא: "ביום העצמאות האחרון, לראשונה זה עשרות שנים לא שרנו בנירים את שיר השלום של נירים. זה שיר שנכתב ב-1958 והוא מספר איך ייראו החיים כשיהיה שלום. נהוג לשיר אותו אצלנו כל יום העצמאות לפני ששרים את 'התקווה'. במשך כל כך הרבה שנים שמרנו על הכמיהה והאמונה למציאות אחרת. נירים עלתה לקרקע, כמו חצרים ובארי, במבצע י"א הנקודות, במוצאי יום כיפור 1946. מאז אנחנו משלמים מחיר דמים נוראי, במשך כל השנים, אבל תמיד שמרנו מקום גם לתקווה לשלום. התייעצנו על זה הרבה בצוות המארגן, והחלטנו שאי אפשר לשיר 'ניסע לחאן יונס לסרט' בזמן שיש לנו חטופים במנהרות מתחת לחאן יונס. החלום שלי זה שנחזור לשיר את השיר הזה.
"איבדנו את האמונה באנושיות של השכנים מהצד השני של הגבול. הייתי רוצה לראות את הקהילה שלי מצליחה לחזור להאמין שהדבר הנכון זה שיהיה שלום גם אם כרגע זה נראה רחוק יותר מתמיד".
מוריץ: "אני רק מקווה שקהילת בארי תשוב לביתה, וקהילת חצרים תצא למשימה הלאומית הבאה שלה".