רנן שור ז"ל, שנפטר היום בגיל 73 בעקבות ניתוח שהסתבך, היה אחד האנשים החשובים והמשפיעים בקולנוע הישראלי. בפיתול אחר של ההיסטוריה, היה מתאים יותר שנכתוב כעת פסקה לכבודו לרגל זכייתו בפרס ישראל, פרס שהוא בהחלט היה ראוי לזכות בו מתישהו. אבל כשם שהיה רב השפעה כך גם היה גם שנוי במחלוקת.
בימים הקרובים תקראו עליו הספדים אישיים רבים, כי תתקשו למצוא מישהו מתעשיית הקולנוע שלא היה לו קשר ישיר או עקיף עם שור ומפעלותיו. ההספדים עליו יתחלקו לשניים: אלה שיכתבו עליו בהכרת תודה, איך הוא שינה את חייהם לטובה, עזר להם, הפך אותם לבמאים; מול אלה שיכתבו איך הוא הרס את חייהם. כי שור – שאמנם גם היה במאי ("בלוז לחופש הגדול" היה סרטו המפורסם והמצליח ביותר) – היה בראש ובראשונה מורה, מחנך, העמיד דורות של במאים ויזם פעלתן ובלתי נלאה לטובת הקולנוע הישראלי.
מפעל חייו של שור היה בית הספר לקולנוע בירושלים על שם סם שפיגל, אותו ייסד ב-1989 ואותו ניהל עד 2019. יוצרים ויוצרות כמו דוד אופק, ניר ברגמן, טליה לביא, נדב לפיד, יאיר אגמון, רמה בורשטיין, קרן מרגלית ותום שובל צמחו בבית מדרשו של שור. אבל הסיפור שלו התחיל שנים לפני כן, כשאביו הרופא, מבכירי הרדיולוגים בישראל, קיבל משרה להקים את מחלקת הרנטגן בתל אביב, ובסוף שנות החמישים המשפחה עברה מירושלים לשדרות ח"ן בתל אביב, שם – כמה מטרים מתיאטרון הבימה – שור הצעיר התאהב בבמה ולוהק כילד לתפקיד ארטפול דוג'ר במיוזיקל "אוליבר".
בתיכון עירוני א' הוא היה בין חותמי מכתב השמיניסטים שקרא לגולדה מאיר לקדם הסכם שלום עם מצרים ולהביא לסיומה של מלחמת ההתשה – אירוע שעליו ביססו שור ודורון נשר את עלילת סרטם "בלוז לחופש הגדול". בצבא הוא שירת לתקופה בלהקת פיקוד המרכז, במחזור בו כיכבו שלמה בראבא, ניצה שאול, אלי גורנשטיין ואסתר חיות, לימים נשיאת בית המשפט העליון. במהלך השירות הצבאי עבר שור לתפקיד כתב "במחנה" בימי מלחמת יום כיפור, והיה הראשון שתיעד בכתב את קרב השריון ברמת הגולן שזכה בכתבה לכינוי מספר תהלים "עמק הבכא", שדבק לתיאור המקום הזה עד היום.
אחרי הצבא שור נרשם ללימודי קולנוע, והיה במחזור השני של החוג לקולנוע שהוקם שנה קודם באוניברסיטת תל אביב. בראיון שקיימתי עם שור בעבר, לסרט תיעודי שלא יצא לבסוף לפועל, הוא סיפר על אכזבתו של אביו, שהיה דיקן בית הספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב, בבחירה של בנו לפנות לקולנוע, ואת חוסר ההתלהבות שלו מסרטיו הראשונים שיצר כסטודנט. רק כששור ייסד בית ספר והפך למעין דיקן בעצמו, הוא הרגיש לראשונה שהוא מצליח להמשיך את מורשתו של אביו ולגרום לו להיות גאה בו.
בשנות השבעים, ועוד כסטודנט, היה שור מדי פעם עוזר הבמאי של אורי זוהר, בעיקר בסרטו האחרון "הצילו את המציל". שור, לצד ניסים דיין ועוזי פרס, היו חלק מקבוצת קולנוענים צעירים שיזמו הקמת לובי בכנסת להקמת קרן קולנוע ישראלית, בדומה לקרנות לתמיכה בקולנוע במדינות אירופה. הקרן אכן הוקמה ב-1980. ב-1987 יצר שור את "בלוז לחופש הגדול" שזכה להצלחה גדולה ועובד באחרונה למחזמר בתיאטרון בית לסין. בין לבין ניהל את המחלקה לקולנוע בבית צבי, שם עזר לטפח קולנוענים צעירים כמו שחר סגל (שיגלם את מרגו, בן דמותו של שור ב"בלוז"), ג'ולי שלז, נירית ירון ובעיקר את איילת מנחמי, ששור יזם את הפקת סרטה הקצר "עורבים", אחד מסרטי הפולחן הבולטים והמשפיעים של תל אביב בשנות השמונים.
כשהמחלקה נסגרה (בעקבות שביתת סטודנטים), נקרא שור על ידי טדי קולק להקים בית ספר לקולנוע בירושלים, לימים סם שפיגל. בתחילת שנות התשעים, כשהקולנוע הישראלי העלילתי היה שרוי בתרדמת, זיהה שור את כוחו של הקולנוע התיעודי והיה בין אלה שפעלו לשכנע את משרד החינוך והתרבות להקים קרן ייעודית לסרטי תעודה (הקרן החדשה לקולנוע), שאכן יצרה מהפיכה במעמד של הקולנוע התיעודי בישראל, שבשנות ה-90 היה השגריר הקולנועי הבכיר של ישראל בעולם, לפני הרנסנס של הקולנוע העלילתי של שנות התשעים.
שור חלם הרבה ועשה הרבה, והיה מנהל דומיננטי וקפדן. הוא רצה שדברים יעשו בדרך שלו. במבט לאחור, אפשר לבקר את נקודות העיוורון שלו ואת סגנון הניהול הכוחני שאפיין אותו. היו כאלה שקיבלו ממנו יד תומכת ומחבקת וכאלה שראו את היד הזאת סוגרת בפניהם דלתות. כך רכש לו שור לאורך השנים לא מעט אופוזיציה. כעיתונאי היו לי לא מעט שעות עם שור, חלקן און דה רקורד, רובן אוף דה רוקורד. הוא סיפק לי לא מעט סיפורים ורקע על מה שקורה בעולם הקולנוע. בשנות השמונים היו עושים על שור סרטים, כמו "תהילה", ומהללים איך סגנון הניהול הריכוזי שלו למעשה הופך אנשים צעירים לבמאים חסרי פשרות. אבל הדור השתנה, וגם שור הלך ואיבד את סבלנותו, וכך קרה שמקרה שבו שור צעק על סטודנטית שלו בוועדת ביקורת בבית הספר הוקלט, הודלף ועורר מהומה שבסופה אולץ שור לפרוש מבית הספר.
יומו האחרון שם היה ב-13 בנובמבר 2019 והגעתי עם צוות צילום לתעד את היום הזה לקראת סרט תיעודי שרציתי לעשות עליו – יש משהו בילידי תחילת שנות החמישים שהיו חיילים במלחמת יום כיפור ופנו לעיסוק ביצירה, כמו שור, בראבא ואבי נשר, שמרתק אותי. אבל שבוע אחר כך הלך שור מיוזמתו להתראיין אצל יהודה נוריאל ב"שבעה לילות", כדי לספר את גרסתו על סוף ימיו בסם שפיגל, ראיון מביך, ספונטני, לא מחושב, שירה לכל הכיוונים ושפגע בכמה מבוגריו המפורסמים. מאותו רגע הסרט התיעודי שלי נקבר, איש לא רצה בו יותר, ושור הוריד פרופיל. בחמש השנים שחלפו מאז בכל פעם שנתקלתי בשור הוא נראה כמי שהולך ומתכווץ, זקן מכפי שנותיו האמיתיות ועם בריאות שהולכת ומידרדרת. היום הוא נפטר, וצריך לזכור שהוא עשה כאן כמה דברים חשובים, מרשימים ואף מהפכניים. אבל הדור של שור הגיע לסיומו.
