כאשר יצאתי למסע שלי באוקראינה, לא תיארתי לעצמי עד כמה החוויה תהיה עוצמתית. מדינה הנתונה למלחמה קשה, שברקע נשמעות אזעקות ורוחות ההרס ניכרות בכל פינה, היא בו בזמן גם מקום שבו הקהילה היהודית משמרת חיי יהדות פורחים ופועלת באופן מעורר השראה למען תושביה – יהודים ולא-יהודים כאחד.
המסע שלי היה שילוב של למידה על קהילות יהודיות בתנאים בלתי אפשריים, מפגש עם עוצמות הרוח האנושית ועמידה חזקה, ובמיוחד הבנה עמוקה יותר על כוחם של ערכים יהודיים – נתינה ואחריות הדדית.
תחילת המסע: מעבר גבולות ואווירה מתוחה
המסע שלי החל ביום רביעי, לאחר שלוש טיסות ממנצ'סטר למולדובה. עם נחיתתי פגשתי את שלמה ריזל, שדרן רדיו חסיד חב"ד ומי שמחובר עמוקות לפעילות היהודית באוקראינה, ואת הרב אשר קליין, כתב עיתון "המבשר" החסידי.
יחד חצינו את הגבול הרגלי לאוקראינה ממולדובה. החצייה לא הייתה רגילה: בדיקות ביטחוניות קפדניות בשני צדי הגבול הדגישו את המתיחות שבאזור. הבדיקות כללו חיטוט בתיקים ובירור זהויות, וזאת כדי לוודא שאין חשש למרגלים רוסים או העברת חומרים בלתי חוקיים.
עם כניסתנו לאוקראינה נסענו לויניצה, שם פגשנו את הרב שאול הורוביץ, שליח חב"ד, שמוביל פרויקט אדיר למען פליטים. במתחם שהקים ניתן למצוא מקומות לינה, מקווה, אוכל חם, ותפילות – כל מה שנדרש כדי לספק נחמה פיזית ורוחנית לאנשים שנעקרו מבתיהם. נדהמתי מהיקף הפעילות ומהמסירות האינסופית. בו בזמן, תחושת האיום לא נעלמה – כל רגע היה תזכורת לכך שאנו נמצאים בלב אזור לחימה.
חיי יהדות תחת אזעקות
ביום חמישי בבוקר המשכנו לברדיצ'ב, שם נמצא קברו של הרב לוי יצחק מברדיצ'ב, מגדולי הצדיקים של יהדות אוקראינה. רגע אחרי שהגענו נשמעה אזעקה, שהזכירה לכולנו את מציאות המלחמה המתמשכת. למרות האיום, המשכנו בתפילות על קברו של הצדיק, מתוך תחושת יראה ועוצמה. בהמשך ביקרנו בבית הכנסת המקומי, שם פגשנו את הרשל קיסלוק, ראש הקהילה, ששיתף אותנו בשיפוץ המבנה העתיק ובפעילויות המגוונות המתקיימות במקום, למרות המצב הביטחוני הקשה.
לאחר מכן נסענו לעיר בוצ'ה, אחד המקומות שספגו לחימה קשה מול הכוחות הרוסיים. התחושה של עמידה על סף חזית הקרב הייתה מוחשית מאוד. כל בניין בעיר כאילו סיפר סיפור של מאבק ושל סבל. משם המשכנו לקייב, שם פגשנו את הרב מוטי לבנהרץ, שליח חב"ד במזרח העיר. בבית הספר המקומי סיפר לנו הרב על הפיכתו למרכז רוחני, חינוכי וקהילתי, המספק שירותים נרחבים לתושבי האזור. בית הספר מארגן חלוקת מזון לנזקקים, שיעורים תורניים, ואפילו בריתות מילה – לעיתים לילדים ובוגרים כאחד.
חוויית שבת מיוחדת בהאדיץ
לקראת ערב שבת הגענו להאדיץ, עיר קטנה במחוז פולטבה שבצפון-מזרח המדינה, בה התקיים אירוע מיוחד לרגל הילולת בעל התניא, מייסד חסידות חב"ד. יותר מ-2,000 יהודים מרחבי העולם הגיעו לציין את האירוע, ששילב רוחניות, שירה ושיחות מעמיקות על מורשתו של הרבי מלובביץ'. הייתה זו חוויה יוצאת דופן – שבת מלאה באחדות יהודית ובהתעלות רוחנית, שסיפקה רגעי נחת ורגיעה בתוך המציאות הקשה.
שבת זו היוותה הזדמנות עבורי לשמוע סיפורים מרתקים מאנשים מכל העולם על יהדות, מסורת ועל התמודדות עם אתגרי החיים. הארוחות, השיחות והרגעים האישיים היו תזכורת לכך שלמרות הכול, הקהילה היהודית מצליחה לא רק לשרוד, אלא גם לשגשג. גם בעיר הקטנה זו פועל שליח חב"ד – הרב שניאור זלמן דייטש שקרוי על שם הצדיק, ושהוא אחראי על מתחם ההארחה האדיר הפועל במקום בצורה מופתית ובפעילות עם מאות יהודי האדיטש ויהודי 16 ערים ועיירות במחוז.
טקס מרגש בבאבי יאר
ביום ראשון יצאנו שוב לקייב, שם השתתפנו בטקס מרגש ומצומצם בבאבי יאר, בהשתתפות נשיא אוקראינה ולדימיר זלנסקי. הטקס נערך לציון 80 שנה לשחרור מחנה אושוויץ-בירקנאו, ונכחו בו גם שגרירים ממדינות שונות. לראות את זלנסקי מקרוב היה רגע בלתי נשכח. עיניו המותשות שיקפו את כובד המשא שעל כתפיו – משא של מדינה השרויה במלחמה בלתי פוסקת.
דניפרו: מרכז יהודי משגשג
בהמשך נסענו לעיר דניפרו, שבה ראינו דוגמה מרגשת לעוצמתה של הקהילה היהודית. בעיר ראינו את הרב הראשי שמואל קמנצקי, שליח חב"ד שמוביל פעילות ענפה במיוחד. תחתיו, בעיר לבד ישנם עשרות שלוחי חב"ד ומאות רבות של עובדים. דנייפרו, יש להבין היא העיר עם הקהילה היהודית המאורגנת הגדולה ביותר באוקראינה. מרכז 'מנורה' שבנה הרב קמינצקי הוא המרכז היהודי הגדול ביותר בעולם. קמינצקי נשלח לעיר על ידי הרבי מליובאוויטש – שגדל בה וכינה אותה "בירת יהדות אוקראינה", ומשכך הפך אותה קמינצקי בשלשת העשורים האחרונים לבירת העצבים של יהדות אוקראינה.
קשה לתאר את העוצמה האדירה. בעיר למשל פועלת ישיבה שבה לומדים 40 תלמידים בהתמדה מעוררת הערצה, גם כאשר אזעקות מחייבות אותם להמשיך את הלימודים במקלטים.
ב'מנורה' פועלים בתי כנסת, מקוואות, מסעדות, חנויות כשרות, הסוכנות היהודית, נתיב, ואפילו מלון. במקום נמצא גם מרכז רפואי עצמאי שמספק טיפולים רפואיים חינמיים לפליטים ולמבוגרים, כולל ניתוחים מצילי חיים שנערכים בחדרי ניתוח סטריליים ומאובזרים היטב שנמצאים במקום. סיפור אחד שנחרט בזיכרוני הוא על אישה שהגיעה ממריופול במצב קשה, ונאלצה לעבור כריתת רגליים. המרכז, סיפרו לנו, הוא עבורה – ועבור רבים כמוה – קרש הצלה של ממש.
בהמשך הסיור ביקרנו בבתי הספר היהודיים של דניפרו ובמכון למורות 'מכון חנה' על מאות התלמידים שלהם. המנהלת בבית הספר סיפרה על ההתמודדות עם הירידה במספר התלמידים שעזבו בעקבות המלחמה. ועדיין, הילדים הרבים שנשארו זוכים לשתי ארוחות ביום, נשנושים, וחינוך יהודי איכותי. בית הספר היהודי המרכזי שהוא בית ספר רשמי מטעם משרד החינוך קרוי על שם רבי לוי יצחק – אביו של הרבי מליובאוויטש שהיה רב העיר ושנאסר והוגלה על ידי הקומוניסטים למרכז אסיה. בשל רמת הלימודים הגבוהה שלו הוא נחשב לאחד הנחשבים ביותר בעיר ומהווה מקור לגאווה שלה עד כדי שמחנכים אוקראינים שאינם יהודים הבאים לעיר, מגיעים לראות אותו מטעם העירייה.
ביקרנו גם במאפיית המצות של דנייפרו, שמייצרת מצות לכל העולם. המצות שמגיעות מכאן ידועות בכל העולם כבעלות טעם מיוחד במינו ובמאפיה מצאנו 70 עובדים העוסקים במרץ בהכנת ושליחת המצות לכל העולם. המעניין הוא שהעובדים כולם יהודים וכך עשרות משפחות מתפרנסות מהמאפיה. רגע מיוחד היה כשהעניקו לנו קופסת מצות לקחת איתנו – הכנה מוקדמת לפסח הקרוב.
מסיימים במסר של תקווה
היום האחרון של המסע הסתיים במפגש עם יו"ר הקהילות היהודיות, הרב מאיר סטמבלר, שעומד בראש 'פדרציית הקהילות היהודיות באוקראינה' (FJCU) – ארגון הגג של 169 הקהילות היהודיות במדינה, ולמעשה מי שמנהל את היהדות והיהודים בה רוחנית וגשמית. הוא דיבר על הרוח החזקה שממשיכה ללוות את הפעילות היהודית בכל המדינה הענקית הזו. "העובדה שנשארנו כאן, במקום לברוח עם דרכונים זרים, מרגיעה את התושבים," אמר. "אנחנו אור לגויים וממשיכים לפעול עד הגאולה השלמה".
הסיור הסתיים במרכז לחלוקת חבילות סיוע, שבו ראינו תושבים מכל שכבות החברה – כולל בעלי רכבים יוקרתיים שנפגעו מהמצב – ממתינים לקבלת עזרה.
מסקנות אישיות
המסע הזה היה עבורי שיעור אדיר באמונה, עמידות, וקהילתיות. פגשתי קהילה יהודית שתחת תנאים בלתי נתפסים ממשיכה לשגשג, לנתב את משאביה לטובת הכלל, ולהיות קרן אור של תקווה וסיוע. המפגש עם האנשים, המקומות והפעילויות הותיר בי תחושה עמוקה של ענווה והערכה.
זהו לא רק סיפור על יהדות באוקראינה – זהו סיפור על רוח האדם.