יש לפעמים שנפשו של אדם מחפשת לה מרגוע: משידורי האקטואליה, משנאת-חינם ושנאה שעולה ביוקר, ממציאות חיינו שמגשימה את הנוראים שבסיוטים ומעל כולם, ממי שרואים בימים הנוראים האלה, שנמשכים כבר כמעט שנתיים, אפילו לא חבלי משיח (את זה עוד אפשר להבין) אלא "תקופה של ניסים".
תאמרו שרגעים כאלה מזומנים לאדם גם מחוץ לביתו, אולי אפילו בעיקר שם – ואהיה הראשון להסכים. אלא שבחוץ חם, כאילו התגייס גם מזג האוויר למלחמה בשפיותנו, ומלבד זאת: בעלי משפחות עם ילדים קטנים צריכים להכין ממון בארנק בטרם ייצאו מן הבית, בעוד מי שילדיו כבר בגרו עלול לצאת מביתו כדי לחפש שקט ולמצוא עצמו מוקף ביצורים המעצבנים ביקום: ילדים של אחרים.
לפיכך יושב לו האדם בסלון ביתו הממוזג, אולי מוזג לעצמו כוס משקה – אחרי שזה עתה חזה בעימות בין הרמטכ"ל לראש הממשלה – ונפשו מתחננת למרגוע.
אך אויה, בשני הערוצים המסחריים ניבטת אליו מציאות מדכאת אף יותר: באחד סרט תיעודי על עידן עמדי (חלק מהדיל שאפשר ל"קשת" בשבתה כ"פרי טי-וי" לשדר את הופעותיו?), בחור טוב עמדי, משכמו ומעלה, אך גם מי שנקלע (אם לא קלע עצמו בכוונה) לעין-הסערה, והפך מאייקון של אחדות לחלק מהשסע. לא לטור הזה לשפוט כמובן, אבל על דבר אחד אפשר להסכים: הוא הפך מתרבות לאקטואליה.
בערוץ המתחרה מדכא אף יותר: כאילו לא די בבורות, בעילגות וברוע המתפרץ העולה כמעט מכל פריים של "האח הגדול" אותו ניסוי (מילא מרושע, אבל בעיקר משעמם) בבני אדם, עוד הכניסו מחדש למתקן את אחת המתמודדות השנואות, כדי להרבות ריב ומדון (כאילו זה המצרך שחסר לנו יותר מכל).
ואז הגיע דאום
ואולי מדובר בכלל בשיקוף של נפש האדם, הן במהלך השלטוט נקלע אותו צופה, שמדבר על עצמו כרגע בגוף שלישי משל היה כדורגלן ישראלי, אל שידורי התאגיד, מהדורת החדשות של כאן 11 שקינחה את השידור בכתבה מאלפת של יפעת גליק אודות הבחור ביש המזל שנקטל על ידי הנמר בגן החיות בירושלים.
היו אלה חמש דקות מזוקקות של מבט מדכא עד עפר אל נפש האדם: הילדים, כך מתברר, דווקא הם שמושכים אל כלוב הנמרים לאחר הפתיחה-מחדש: "רוצים לראות איפה הנמר אכל את המטפל שלו" מסביר אחד מהם. לחם ושעשועי דמים, גלדיאטורים, אריות וקולוסיאום.
ואז הגיע חנוך דאום עם "טאבו" בעונה חדשה וגרם לנפש המכווצת מרוב אימה להתרחב מחדש וללב לעלות על גדותיו. לא, אל תחפשו כאן גדולות ונצורות. נאפסן מראש ביטויים כמו "טלוויזיה במיטבה" ופשוט נתמכר לשעה קלה שבאה מאהבה.
עלי להודות שלמרות שנים רבות של חשיפה תקשורתית, לא גיבשתי דעה ברורה על חנוך דאום כפרסונה טלוויזיונית. מצד אחד הוא שומר על סקרנות ועל ילדותיות ברוכה. מצד שני מדובר בחרב-פיפיות, משום שדאום לא נשאר רק ילד אלא גם הילד שימתין לרגע של שקט רק כדי להגיד בקול רם "תחת" ולראות כיצד יגיבו המבוגרים.
אפילו בפרק הראשון לעונה חדשה של "טאבו" הוא לא מתאפק ובאחד הקטעים בהם הוא מתרגל עצמו בשפת הסימנים, "בורחת" לו תנועה, ובכן – אין דרך מנומסת להגדיר זאת: של מציצה.
אז אחרי שגמרנו עם הפתיח, ננסה לאבחן את "טאבו": לכאורה היא עוסקת בנושאים שלא תמיד אנו יודעים איך לגשת אליהם, מנסה להפריך סטיגמות, לגרום לנו להתייחס אליהם בגובה העיניים ובגישה הישירה של דאום. למעשה היא עוסקת פחות בהם ויותר בנו, החברה "הבריאה", ה"נורמלית" – וביחס שלה אל כל מי שהיא בוחרת להגדיר לא ככאלה.
אתמול למשל עמדו במרכז הפרק ארבעה חירשים, שאותם אתגר (וגם את עצמו) דאום בשאלות קשות, לפעמים אישיות מאוד, על עולמם ועל האינטראקציה בין כבדי שמיעה לשומעים.
מאפס למאה ועשרים
במהלך 55 הדקות של התכנית היו כמה רגעים מרגשים: למשל כשמיכה החרדי-לשעבר סיפר שלא דיבר בשפת הסימנים עד גיל 30 מחמת בורותם של הוריו שפחדו שהילד יראה כ"פנטומימאי".
או למשל הווידוי של ריקי, שסיפרה איך אמא הקדישה את חייה כדי לגרום לה לדבר באופן מובן, למרות החירשות. היה גם את שפיר שאמר שמזל שהוא חירש כי אחרת לא היה מוצא את אשתו (חירשת אף היא) – אהבת חייו. וכמובן סיפורה המרגש של שירלי פינטו, שעשתה דרך ארוכה מאז שהסביר לה אביה שהיא "אפס" ועד לבית המחוקקים, בו כיהנה כחברת כנסת גאה ("דווקא היום יש יתרון לחברי כנסת חירשים עם כל הצרחות של טלי גוטליב" פוסק דאום – והקהל צוחק עם הידיים).
אלא שעיקר כוחה של "טאבו" בעיניי הוא לא ברגעיה המרגשים ובוודאי לא בדאחקות של המנחה (רובן נעות על הציר שבין "סביר" ל"מעלה חיוך" פה ושם אף שנון, אך אף אחת מהן לא תגרום לצופה לפרוץ בצחוק מתגלגל) אלא בהתרת האזיקים ששמה על ידינו (ופינו) "משטרת הפוליטיקלי קורקט". אנו בעידן מוזר שבמסגרתו אסור – כפי שלמדנו בימים האחרונים – אפילו לשחקנית הוליוודית יפה (סידני סוויני) להתגאות במטען הגנטי שלה, כיוון שזה מעליב שחורים… נו באמת.
דאום בא קצת לסדוק את החומה הזאת שבה הקפנו עצמנו, גם אם מרצון ובמטרה לא לפגוע באחר – ותודה לאל שהוא מצליח. לכן "טאבו" שלו היא קצת כמו אוויר מזגנים קריר שחודר אל הסלון ביום שבו שומר נפשו יימנע מפתיחת חלון. היא לא משנה סדרי עולם ואף לא מתיימרת לכך, אלא רק מביאה שעה קלה של טוב לב, של שיח תמים בגובה העיניים, בלי דרמות.
בלי הסלבס המאוסים של "המטבח המנצח", בלי הרעל האנושי של "האח הגדול", בלי הסופרלטיבים המוגזמים של "רוקדים עם כוכבים". טלוויזיה שבאה מאהבה ונשארת בגובה העיניים – לפעמים זה כל מה שאנחנו צריכים.
