אחת הטענות המוכרות גורסת ש"חמאס הוא רעיון ורעיון לא ניתן לנצח". טענה זו מבלבלת בין רעיון לבין ארגון, שהיכולת הפיזית לפרקו בהחלט קיימת. נניח להבדל העקרוני הזה ונבחן את ההנחה שלא ניתן לנצח את הרעיון שעליו נשענת תנועת חמאס. כחברותיה לציר ההתנגדות, הג'יהאד האיסלאמי וחיזבאללה, חמאס נשענת על רעיונות מגוונים בהקשרים שבהם פועלת כל אחת מהן. אולם, דווקא הרעיון המעצב את יחסן כלפי ישראל משותף: הצורך בהשמדתה ואסטרטגיה להגשמת יעד זה שהוגדרה על ידי חסן נסראללה וחבריו כ"בלתי-מנוצחת". במלחמה הנוכחית הוכח במלוא העוצמה שרעיון זה כושל והרסני מאוד למחזיקות בו, וישראל חייבת לנצל זאת.
האסטרטגיה של תנועות ההתנגדות להגשמת יעדן שילבה התעצמות מתמדת לצד אמונה ביכולתן לקזז את עליונותה הצבאית של ישראל באמצעות החוסן הנפשי של לוחמיהן. הן גרסו שישראל איננה אלא חברה קולוניאלית חלשה כקורי-עכביש, שהתיישבה בארץ כדי לנצל את משאביה. לפיכך, הפגנה של סבלנות ועמידה איתנה מצד הציר תשבור את רוחם של "מתנחליה" ותביאם לנטוש את הארץ. במילים אלו ממש תיאר נסראללה את חזונו חודשים לפני המלחמה. יש לומר שתפיסת ישראל כישות מלאכותית חלשה קדמה עשרות שנים להופעת ציר ההתנגדות. היו ועדיין שותפים לה חוגים רחבים בעולם הערבי ומחוצה לו. נשיא איראן לשעבר, מחמוד אחמדינג'אד, העיר פעם בזלזול לגבי יכולתה של ישראל הצעירה לאתגר את האומה האיראנית בת 3,000 השנים, בהתעלמו מהעובדה שגם היהודים נהנים מהיסטוריה בת אלפי שנים.
תקווה ג'יהאדיסטית נאיבית
אין צורך להסביר לישראלי הממוצע שרעיון קורי-העכביש מופרך לנוכח זיקתו ההיסטורית, הדתית והלאומית לארץ. אולם, עבור רבים מאנשי "ההתנגדות", האפשרות למוטט את ישראל הייתה בערב 7 באוקטובר מוחשית לחלוטין. הדת מילאה בכך תפקיד, אך בצורתה הג'יהאדיסטית והנאיבית. אנואר סאדאת היה אדם דתי מאוד, אך כשיצא למלחמת יום הכיפורים עשה זאת באופן שקול ומוגבל כדי לקדם יעדים מדיניים ריאליים. לעומתו, סינוואר ונסראללה השתעבדו לרעיון טוטאלי שעירבב גחמות ותפיסות לא-מציאותיות על היות ישראל יישות רעועה שההתנגדות תוכל לנצח למרות נחיתותה הצבאית.
שאיפות לא מציאותיות על המתקפה הגדולה ב-7 באוקטובר (ארכיון) | צילום:
MOHAMMED ABED/ AFP via Getty Images
התוכנית שגיבש סינוואר, כנראה עוד בכלא, ביקשה לנצל הזדמנות שבה תיקלע ישראל לפיצולים פנימיים קשים אפילו ביחס ל"חולשתה" הרגילה. הוא קיווה שהדבר יאפשר להפעיל את הלחץ שישבור את הרוח הישראלית ויפרק את הסדר החברתי והפוליטי שלה. מששוחרר בעסקת שליט ב-2011, קידם סינוואר את רעיונותיו עם חבריו הקנאים ביותר בזרוע הצבאית. האמצעי האסטרטגי העיקרי בתוכניתו היה נשק החטיפות, שביקש ליצור דילמות פנימיות קשות שיקרעו את החברה הישראלית וימוטטו אותה.
במקביל, בנו חמאס והג'יהאד האיסלאמי את כוחן הצבאי כדי להעביר את המלחמה לשטח ישראל ויישמו זאת כבר במבצע "צוק איתן" ב-2014, ובמלוא העוצמה ב-7 באוקטובר. אלא שלמרות המכה האיומה שספגה ישראל, לא היה שום היגיון במחשבה שצבא הטרור הפולש יוכל להכניע את צה"ל, החזק ממנו בעשרות מונים. ובכל זאת, המחבלים שנתפסו חשפו את אמונתם כשיצאו למתקפה ביכולת לכבוש את הארץ ובמיוחד את ירושלים. לצד העדויות הללו ניתן להתרשם גם מהרטוריקה והתקווה הג'יהאדיסטית ליעדים לא-מציאותיים שבוטאו בסרטונים שצילמו המחבלים בפלישתם.
הדברים מראים עד כמה עמוק חלחל הרעיון הלא-ריאלי לפיו הניצחון על ישראל בר-השגה. בד בבד, הם מבליטים את הפער העצום בין החשיבה הג'יהאדיסטית לחשיבה המערבית שעדיין מציעה יעדים מציאותיים כשחרור אסירים או סיכול הנורמליזציה עם סעודיה כמניע העיקרי, כביכול, למתקפה. החשש מדחיקת העניין הפלסטיני ומעליית ממשלת נתניהו היו גם הם בסל השיקולים. עם זאת, קשה להאמין שאלו הצדיקו לבדם את ההימור העצום על הפלישה הרצחנית בסגנון מונגולי שביצעו חמאס והג'יהאד האיסלאמי, שכיוונה למטרה הרבה יותר שאפתנית. אין הדבר אומר שסינוואר היה משוכנע ביכולתו להגשים במתקפה את כיבוש ישראל, אך האפשרות שהוא מקדם יעד זה גם אם בנו או נכדו יזכו לניצחון הסופי הייתה מוחשית דיה כדי שיורה על המתקפה. תפיסת הזמן השונה היא אפוא פער נוסף בין החשיבה המערבית על מטרות ברות-השגה כאן ועכשיו לבין החשיבה הג'יהאדיסטית ארוכת הטווח. נאמן לרעיון ההתנגדות, לא האמין סינוואר שישראל תעמוד לאורך זמן בדילמות שתייצרנה סוגיית החטופים והלחימה הממושכת.
ישראל אימצה את העקרון של אויביה במלחמה
לעומת סינוואר, חתר נסראללה במלחמה הנוכחית ליעדים מתונים יותר. ועדיין, תוכניתו התבססה על אותו רעיון לפיו ישראל תתקשה להתחרות בעמידתה וסבלנותה של חיזבאללה. בישראל מרבים לציין את השגו לפנות את תושבי הצפון, אך הפינוי לא היה היעד אלא האמצעי שבאמצעותו ניסה לעצור את כתישת חמאס לאחר שכבר ויתר על כיבוש הגליל. כישלונו של נסראללה ניכר חודשים לפני שחוסל עם כל הנהגת תנועתו. חיזבאללה ספגה אלפי הרוגים, ריכוזי השיעים חווים הרס עצום, 1.6 מיליון פליטים והמשענת האיראנית עליה סמך נסראללה הוכחה כחלשה. חשוב מכול, האסטרטגיה של נסראללה נכשלה והמלחמה בעזה לא נעצרה.
האסטרטגיה של נסראללה נכשלה, ולא רק שהמלחמה בעזה הופסקה – היא הורחבה ללבנון (ארכיון) | צילום:
דובר צה"ל
ההסכם המסתמן בלבנון חייב לכלול מנגנון שימנע את התעצמות חיזבאללה מחדש, אך התנועה כבר הפסידה במלחמה לא-לה ושילמה מחיר חסר תקדים על רעיונותיה. בימים אלה ניכר מתח בין גישותיהם של אישים כאיבראהים אל-אמין עורך ביטאון חיזבאללה אל-אח'באר, שקורא לדבוק בחתירה להשמדת ישראל, לבין בכירים כמחמוד קמאטי, ממנהיגי התנועה שחשף את מצבה הקשה. גם חמאס המיטה על הפלסטינים אסון שאת מלוא השלכותיו נוכל להעריך רק בעוד שנים. רק אז נדע אם סינוואר התמצב כצלאח אל-דין המודרני, או דווקא כחאג' אמין אל-חוסייני, המנהיג המנדטורי שנתפס כאחד האחראיים לאסון הפלסטיני ב-1948.
תבוסת ההתנגדות איננה אפוא רק צבאית, אלא בראש ובראשונה רעיונית. הדבר מהדהד גם בעיתונות הערבית הקוראת לחשבון נפש נוכח כישלון הרעיון שהביא למלחמה. ישראל אומנם ממשיכה להיקרע נוכח אתגר החטופים, אך בשנה האחרונה גם אימצה את העקרון שהיה כביכול יתרונם הייחודי של אויביה – סבלנות. זו צריכה להיות גישתה גם ביחס ללחימתה התודעתית ברעיונם האסטרטגי. רעיון ההתנגדות לא צפוי להיעלם ביום אחד, כשם שרעיונותיו של נשיא מצרים נאצר בדבר אחדות ערבית כמתכון לניצחון על ישראל המשיכו להתקיים זמן מה לאחר כישלונו ב-1967. אולם, ישראל חייבת לעמת את אויביה עם המציאות שבה התברר שתפיסתם נכשלה והביאה עליהם חורבן.
>>> ד"ר הראל חורב הוא היסטוריון, מומחה לחברה הפלסטינית וחבר סגל במרכז משה דיין לחקר המזרח התיכון שבאוניברסיטת תל אביב
