לפעמים אני חולם בלילה על אלי־ה, על המנהרה, על הדברים שהוא עבר. אני עוסק בכתיבה עשרות שנים, אבל החוויה עם אלי־ה הייתה הכי מטלטלת רגשית ונפשית שעברתי בחיים". כך אומר אלי חליפה, סופר הצללים של הספר החדש "מופָוַואדַאת – 505 ימים בשבי החמאס" ("קוראים הוצאת ספרים") של שורד השבי אלי־ה כהן. וכך מתחיל כהן את סיפורו:
"505 ימים בשבי החמאס. ביום שחציתי, פצוע ושרוע בחלקו האחורי של טנדר המחבלים, ונחטפתי לעזה, ידעתי שאם אצליח לצאת בחיים, והאמנתי שאצא – אכתוב על מה שעברתי שם. האמנתי שאם אלוהים השאיר אותי חי ממיגונית המוות, שעברה תופת של רימונים וירי עצום, כנראה שאני אמור לחיות".
"עברתי שם השפלות, סדיזם, התעללויות. הייתי לשלד אדם, וגם בשלד הזה התעללו. נעתי בין חיים למוות, על הקצה – אך האור שבתוכי מעולם לא כבה. הספר הזה אינו בא לספר לכם רק על הסבל, התלאות ומעשי ההתעללות, אלא גם על ההתמודדויות מול אותו סבל, על האור שראיתי במקום שהיה עמוק באדמה".
"למרות כל מה שעברתי – מעולם לא נתתי להם לכבות בי את האור. אני רוצה לתת לכם מהאור הזה, מהכוח הזה, ולהעביר לכם את התובנות שקיבלתי במסע אל הגיהינום ובחזרה ממנו".
טלפון ב־2 בלילה
חליפה, בעברו עיתונאי, הוא כיום סופר, מספר סיפורים ומוציא לאור. "פנה אליי אבנר פחימה מרשת 'סטימצקי' והציע לי ללוות את כתיבת הספר", הוא מספר על החיבור לכהן. "אבנר שאל אם אהיה מוכן לקחת על עצמי את הפרויקט הזה, שהוא מאוד אינטנסיבי ודורש לפנות את כל זמני ולשבת עם אלי־ה כל יום".
"שוחחתי עם אלי־ה בטלפון, והיה חיבור. הסברתי לו שהוא צריך להיות אצלי שעות בכל יום, בלי הגבלה, עד שאני משחרר אותו. ואכן נפגשנו מדי יום לשעות ארוכות. חודש רצוף הוא היה אצלי בבית. הרבה פעמים הוא הגיע עם זיו עבוד, בת זוגו", תיאר.
ספר על הפגישות ביניכם.
"קודם כל, פגשתי בחור מקסים, אופטימי, עם תשוקה לחיים. לא פגשתי אדם שבור, אלא אדם עם שמחת חיים, רצון להצליח, לעשות דברים. החיבור בינינו היה טוב. היום אני קורא לו 'הבן שלי' והוא קורא לי 'אבא 2'. בפגישות הראשונות היינו רק אני והוא. רציתי להכיר את הבן אדם, ושהוא יכיר אותי כדי שירגיש נוח להיפתח. בכל זאת, הוא צריך לפתוח פצעים, טראומות".
"רציתי גם לפתוח אותו לדברים שהדחיק, שהמוח מטבעו הדחיק. ככה, לאט־לאט, אלי־ה נזכר בעוד דברים, בעוד סיפורים. כשהוא התחיל לדבר, הוא לא הפסיק. היו שעות של דיבורים ללא הפסקה. הוא לא ישב ודיבר, היה קשה לו לשבת כל הזמן. הוא היה הולך מצד לצד ומדבר, ואני הייתי צריך להיות בקשב מלא, מרוכז מאה אחוז. אלי־ה שאל אם זה בסדר שהוא זז ככה. אמרתי לו 'תרוץ, תקפוץ, העיקר שתדבר'", הוא מתאר.
בתהליך כתיבה, מבהיר חליפה, "אתה לא רק שומע סיפור, אלא צריך להיכנס לתוך הסיפור. אלי־ה בערך בגיל של הבת שלי. הכנסתי את עצמי בצורה מודעת לרעיון שהוא כאילו הבן שלי, והוא עכשיו בתוך המנהרה, חטוף, ואיך אני חי עם זה ומה אני מרגיש, כדי להעביר את החוויות של אלי־ה בצורה אותנטית לקוראים. אם אתה לא מרגיש את זה, אתה לא יכול להעביר את התחושה. אתה צריך לחיות את זה".
חליפה מדגיש, "עברתי איתו אירוע־אירוע, הרבה פעמים תוך כדי שהוא נזכר בדברים נוספים. היה מקרה שאלי־ה התקשר אליי ב־2 וחצי בלילה. פחדתי שאולי קרה לו משהו, ואז הוא אמר, 'נזכרתי בסיפור, אבל לא חשבתי שתענה לי'. עניתי שאענה לו בכל שעה".
הספר, שנמכר באתר "סטימצקי" ומהשבוע הבא גם בחנויות הרשת, נמצא בימים אלה בתרגום לאנגלית. את שמו "מופָוַואדַאת" ("משא ומתן" בערבית), הגה כהן. "אלי־ה בא אליי עם השם הזה", מספר חליפה.
"הביטוי הזה כל הזמן חזר על עצמו בשבי, מה מצב המופָוַואדַאת? האם יש עסקה, אין עסקה? זאת הייתה התקווה שלהם בשבי, שיש משא ומתן. כמו כן, היה גם מופָוַואדַאת כל הזמן בינם ובין המחבלים השובים. אפילו משא ומתן כדי לקבל אישור ללכת לשירותים", הוא מתאר.
הספר לא מתחיל בשבי, אלא בילדותו של הגיבור. חליפה: "מסופר, בין השאר, על התקופה שבה הוא היה לוחם בצבא, על ההיכרות שלו עם זיו, וכמובן על האירוע המטלטל שמתחיל בנובה וממשיך במיגונית המוות, שם הוא היה עם זיו. אבל במהלך כל תקופת השבי הוא לא ידע שהיא שרדה".
הוא מוסיף, "הספר מדבר על התמודדות. איך אלי־ה שמר על השפיות שלו במהלך השבי, איך מתמודדים במצב קיצון, איך לא מרימים ידיים גם כשמכים אותך, מרעיבים אותך, מתעללים בך. אני למדתי ממנו, מהדברים שעבר. מכך שהיה אופטימי למרות הכל, שהודה לאלוהים בכל יום. הספר מגיע עד רגע השחרור, שבו אלי־ה פוגש את המשפחה, את זיו, ומגיע לבית החולים".
דרמה פסיכולוגית
חליפה מודה שהסיפור קשה מאוד. "לפעמים, במהלך העבודה על הספר, היה צריך להכניס גם בדיחות, הומור שחור שישבור קצת את הקושי. לדוגמה, אמרתי לו בציניות שלשובה מסוים צריך להעניק את אות חסיד אומות העולם".
מה היו מבחינתך הרגעים הכי מטלטלים בעבודה על הספר?
"לקראת הסוף היה לי קשה מאוד. פעמים רבות עצרתי את עצמי כי לא רציתי לבכות ליד אלי־ה, כשהוא כן מצליח להחזיק את עצמו. לקראת השחרור שלו היו כמה סיפורים מאוד קשים שגרמו לי להתפוצץ בתוך עצמי".
"למשל, הרגעים האלה שבהם מביאים אותו עד קצה הרעב, במצב שהוא בחושך, לא רואה כלום, קשור בשרשראות ברגליים, תולעים סביבו – והוא עדיין מנסה להיאחז במשהו שישמור על השפיות שלו, להיזכר בזיו. הוא כותב בדמיון שלו מכתב לזיו, שבו הוא מספר לה שהוא יהיה חזק, שהוא ישרוד ושהם לא ישברו אותו", הוא מספר.
ברבים מהסיפורים שחליפה שמע מכהן יש, לדבריו, דרמה פסיכולוגית. "משחקי הרעב, אני קורא לזה", הוא מסביר. "אלי־ה מספר שהם קיבלו קערת אורז לכל היום. שאלתי אותו איך מחלקים אורז, והוא אמר שבכל פעם מישהו אחר היה מחלק. יש הרבה דרמות שם, וכל פעם נעצרתי וניסיתי לנתח איתו את הדרמה כדי להבין לעומק את הדברים. זה מסמך מאוד חשוב".
"כשאנשים יקראו את הספר, הם יבינו מה החטופים עוברים ועד כמה כל יום, כל שעה, קריטיים. הם נמצאים במצבים שאי אפשר לדמיין. הלוואי שיגיעו כבר לעסקה וכל החטופים יחזרו", הוא אומר.
"…עם מעט הכוח שיש לי, אני זז, מניע את גופי במקום. אסור לי להתנוון, לגרום לגוף שלי להיחלש לגמרי. אני עושה כמה פעולות – גוף חזק, ראש חזק. אני יודע שהדבר ישמור על שפיותי, ועל זה אני נלחם. חבריי הביטו כלא מבינים. אנחנו כל כך חלשים – למה לבזבז אנרגיה, לנסות לעשות תרגילים? אולי מוטב לא לזוז. אבל זו בעיה שיכולה להחריף את המצב. אני שוכב ועושה כפיפות בטן ופעולות אחרות שאני מצליח".
בחלק מהפגישות עם כהן, חליפה מספר, נכחה גם בת זוגו של כהן, זיו עבוד. "ביקשתי שזיו תצטרף וגם תעזור לנו. היא עזרה מאוד. היא מכוונת, מספרת, והיא סיפור בפני עצמה".
"אמרתי להם שאחרי השבי אלי־ה אחר פגש זיו אחרת, ועכשיו הם ממשיכים בזוגיות. זה לא פשוט. איך הם עושים את זה? זה כבר לספר הבא. יש ביניהם אהבה בלתי רגילה, אהבה עצומה. מה שהם עברו, איך שהיא נלחמה עליו, ואיך הוא אהב אותה וחשב עליה לאורך שנה וחצי, והם לא נשברו. יש המון מה ללמוד מהם", חליפה מציין.
הוא מוסיף, "זיו בחורה מאוד חכמה. גם אלי־ה אדם חכם מאוד, מבריק. לדעתי הוא צריך להיות בעתיד מנטור, ללמד אנשים איך להתגבר על קשיים. גם מטרת הספר, מעבר לסיפור עצמו, היא לתת כלים ותובנות לאנשים, איך להתגבר על קשיים גם במצבים הכי קיצוניים. איך לשמור על השפיות שלך, על האופטימיות שלך. הספר אמור לתת כוח למי שיקרא אותו".
איך הרגשת אתה בסיום תהליך הכתיבה?
"בתהליך נכנסתי פנימה הכי חזק שיכול להיות, חייתי כמה שיכולתי את המנהרה, את הסבל של אלי־ה. בלילה אני חולם על זה. זה מלווה אותך כל הזמן, מטלטל. התהליך אינטנסיבי, ובסיומו זה פתאום נפסק. כאילו דאון כזה. זה יחסר לי. אני נמצא עם אלי־ה בקשר ומאמין שהקשר הזה יימשך לכל החיים. הוא כבר חלק ממני".
