זה היה מעמד תקשורתי משונה ביותר ביום שני בלילה (שעון ישראל): הנשיא דונלד טראמפ עומד בעין הסערה, לאחר ששמט את הקרקע מתחת לרגליה של כלכלת העולם; ממשית היא האפשרות שלמחרת, יום שלישי, תפרוץ מלחמת סחר גלובלית, אם הוא יעמוד בדיבורו ויעלה ל-104% – מאה וארבעה אחוז! – את המכסים על סין; אין זה מן הנמנע כי העולם של סוף השבוע יהיה מקום אחר בתכלית.
● מנכ"ל ענקית קרנות הנאמנות: "המפולת תימשך שבועות ספורים; ישראל תמשיך להוביל"
● במפולות קודמות בוול סטריט בנק ישראל נאלץ להתערב במט"ח. הפעם הסיפור שונה
אבל ביום שני אחר-הצהריים, הלשכה הסגלגלה (זה אגב שמה באנגלית, לא "החדר הסגלגל") התמלאה כתבים ישראליים חרוצים, שהטביעו לא פעם את קולותיהם של עמיתיהם האמריקאים והציגו לנשיא טראמפ שאלות על חטופים, על עזה, על איראן, על טורקיה. הם מילאו את חובתם, אבל היה בזה משהו כמעט סוריאליסטי. סוף-סוף, המעמד הזה הועבר בשידור חי אל מאות מיליונים שרצו לדעת בעיקר מה יקרה בבורסה הסמוכה למקום מגוריהם, ומתי יגיע מכתב הפיטורים.
כך אן כך, בעיצומה של פאניקה חובקת-עולם למדנו משהו על מצב היחסים בין ישראל לארה"ב. לאחר המליצות הרגילות על טראמפ, "הנשיא הטוב ביותר שישראל ראתה בבית הלבן" (עדותו של טראמפ עצמו) ו"ידיד אמת העושה את מה שהוא אומר" (עדות בנימין נתניהו), למדנו גם שלנשיא ארה"ב יש תוכניות שאינן מתיישבות עם רצונה של ישראל. ויתר על כן, אין לו כל כוונה להניח לשותפו הישראלי הנאמן להניא אותו מכוונותיו או לסתור אותו.
למדנו שלשווא מיהר נתניהו לוושינגטון, מפני שאפילו ישראל לא תקבל אפס מכסים מידיו. עצם המשאלה העניקה לטראמפ את ההזדמנות להזכיר שארה"ב מרעיפה מיליארדים על ראשה של ישראל, והמכסים עושים אפוא צדק עם מצב העניינים הזה. הוא אומנם הבטיח ש"אנחנו עוזרים לידידינו", אבל גם מתח קו בחול ושלח מסר עדין לאורחו שלא יגזים בבקשה.
הוא גם לא הודיע את לוח הזמנים לפינוי עזה, אף כי חזר על פרטי תוכניתו לגאול אותה מתושביה, ופלט שורה של עובדות-לא-עובדות על הנסיבות שבהן ישראל יצאה מעזה ב-2005. כביכול היא עשתה כן תמורת "הבטחה לשלום". למעשה היא עשתה כן כדי להגן על חיי חייליה, שהתפוצצו לרסיסים זעירים בפרוזדור פילדלפי.
שלום לאיראן בעומאן
נשיא ארה"ב גם הודיע אתמול, כמעט כבדרך אגב, כי אפשר שעוד לפני סוף השבוע הוא יחתום הסכם עם איראן, שיאסור עליה לפתח נשק גרעיני. הדעת נותנת שהסכם כזה לא ייחתם השבוע, לא יותר ממה שמלחמת אוקראינה הגיעה אל קיצה ב-"24 השעות הראשונות" של נשיאות טראמפ. אבל משלחת אמריקאית רמת-דרג נוסעת לעומאן, כדי להיפגש עם משלחת איראנית "כמעט בדרג הגבוה ביותר", לעבד הסכם שישראל אינה יכולה לרצות בו, קיוותה למנוע אותו ועומדת לחרוק שיניים לכשייוודעו פרטיו.
בניגוד לרושם, טראמפ אינו נץ, ונאמנותו לישראל מוגבלת לאותם המהלכים והרצונות של ישראל המתיישבים עם מגמותיו ועם נטיותיו. מלחמה כללית במזרח התיכון אינה אחד הרצונות. זה אולי סותר את קלסתרו הגברי הקשוח, אבל תואם בהחלט כמעט כל מה שאמר בחצי המאה האחרונה.
"יש לי יחסים נפלאים עם איש אחד"
הפתעה מרה עוד יותר התרחשה בשניות האחרונות של מסיבת העיתונאים.
"יש לי יחסים נפלאים עם איש אחד ששמו ארדואן, האם שמעתם עליו?", הקניט הנשיא את שומעיו, כולל את ראש הממשלה נתניהו. "ואני במקרה מחבב אותו, והוא מחבב אותי, ואני יודע שהעיתונות תכעס… אבל אני אומנם מחבב אותו, והוא מחבב אותי, ומעולם לא היו לנו בעיות. עברנו הרבה ביחד, אבל לא היו לנו בעיות. אתם זוכרים שקיבלנו את כוהן הדת שלנו מטורקיה? זו הייתה פרשה גדולה בזמנו, אבל הוא חזר אלינו".
כמובן, "הפרשה הגדולה" ההיא, במהלך נשיאותו הראשונה של טראמפ, כללה סנקציות פיננסיות אמריקאיות, שהתקרבו למוטט את כלכלת טורקיה והניבו התפרצויות אנטי-אמריקאיות מצד ארדואן ומצד חתנו, שהיה אז שר האוצר האיום-ונורא שלו. החתן אפילו הודיע על הצורך הדחוף להרוס את הדולר האמריקאי.
רחוקה מלהפתיע העובדה ששני המנהיגים הסמכותניים האלה, טראמפ וארדואן, הבזים לדמוקרטיה הליברלית ומקדשים מלחמה על ה"דיפ סטייט", מצאו נתיבות זה אל לבו של זה.
טראמפ דיבר אתמול בחיבה ובהערכה גם על רודן סין, שי ג'ינפינג, בשעה שיצק קיתונות של כעס ושל בוז על ראשיהן של הדמוקרטיות המערב-אירופיות.
"בפעם הראשונה זה 2,000 שנה"
המונולוג על אהבת דונלד לטאייפ התארך עוד מספר שניות, שאל נכון ייבשו את הרוק בגרונו של האורח הישראלי: "ואמרתי לראש הממשלה, ביבי, אם יש לך בעיה עם טורקיה, אני חושב שאני אצליח לפתור אותה. יש לי יחסים טובים, טובים מאוד עם טורקיה ועם מנהיגם, ואני חושב שנצליח ליישב את זה. כך שלא תהיה בעיה, אני לא חושב שתהיה בעיה.
"ועם זאת, אני חושב שטורקיה – ואמרתי לו את זה, איחולים, הצלחת לעשות משהו שאיש לא הצליח לעשות ב-2,000 שנה, השתלטת על סוריה… השתלטת עליה באמצעות שלוחים. הוא אמר, לא, לא, לא, זה לא הייתי אני. אמרתי לו, זה היית אתה, אבל אתה לא מוכרח להגיד את זה. אז הוא אמר, טוב, במידה מסוימת אולי זה הייתי אני. הוא איש חזק (tough guy), והוא עשה משהו שאיש לא הצליח לעשות, צריך להודות בזה".
ואז טראמפ הפנה את ראשו לעבר נתניהו ואמר: "כל בעיה שתהיה לך עם טורקיה, אני יכול לפתור, כל זמן שאתה תהיה הגיוני (reasonable). עליך להיות הגיוני, אנחנו צריכים להיות הגיוניים". ובזה הוא סיים את מסיבת העיתונאים.
ובכך, לפחות הצד הפומבי של פגישת טראמפ עם המשלחת הישראלית הוכתר במהלומה דיפלומטית בלתי צפויה. לא נותר זמן לכתבים הישראליים לשאול את הנשיא מה דעתו על הכרזת ארדואן, בסוף חודש הרמדאן, שהוא מתפלל כי "אללה ישמיד את ישראל הציונית". קצת קשה "לפתור את הבעיה הזו", גם אם נהיה הגיוניים מאוד.
הציפייה המתוחה להפתעה מטראמפ לא התממשה במישור החשוב באמת, הלוא הוא מלחמת המכסים נגד שאר העולם. אבל היא התממשה בצד הישראלי. ישראל למדה שנשיא ארה"ב להוט לעשות עסקים עם שתי אויבותיה הגדולות והמסוכנות ביותר, איראן וטורקיה. יתר על כן, הוא רואה בעריץ הטורקי את בעל בריתו הראוי ביותר, זה האיש החזק, המסוגל להשתלט על ארץ שכנה בעורמה ובהעזה.
ֿלאילו מטבעות נפרט השטר הזה מאחורי דלתיים סגורות, איננו יודעים. אולי עוד נדע, כאשר מטוסי F-35 טורקיים (שעדיין לא נרכשו) יפטרלו בשחקים מעל T4 וינופפו בחביבות לF-35 של מישהו אחר.
