הבכי שמשתחרר לפני הניתוח, הרצון שלא להביט בעיני המתים והתפילה בחדר הניתוחים לפני שמוציאים את איבר המת: שלושה רופאים מבי"ח בילינסון שמבצעים ניתוחי קצירת (הנצלת) איברים מתרומות, מדברים לראשונה על מה שקורה מאחורי הקלעים בעולם השתלת האיברים – מבט ראשוני מבפנים
רס"ן דור זימל ז"ל שנהרג לפני כשבועיים מפגיעת כטב"מ, לוסי די שנרצחה בפיגוע עם שתי בנותיה, איש הברזל אור אשכר ז"ל שנרצח בפיגוע ירי ועוד חיילים רבים שאיבדו את חייהם מהמלחמה הנוכחית – כל אלה ממשיכים להציל חיים אחרי מותם באמצעות תרומת איבריהם.
מאחורי המבצע המורכב והטכני הזה, לכאורה, עומדים רופאים שיוצאים לעבודת קודש של ממש ומוצאים דרכים משלהם כדי להתמודד עם העול הנפשי שכרוך במבצע ההצלה ההירואי. הם פועלים בשעות לא שגרתיות, פוגשים את הטרגדיות הלאומיות פנים מול פנים, ומעניקים באמצעותן חיים חדשים למטופלים חסרי תקווה. שוחחנו עם 3 רופאים בכירים מבי"ח בילינסון שמבצעים את ניתוחי הנצלת (קצירת) האיברים. שניים מהם שירתו במשך כ-4 חודשים בעזה כמפקדים בדרגות גבוהות. חשיפה ראשונה אודות המתרחש בחדר הניתוח השמור לפנות בוקר.
"מנסה שלא להביט בפני המנותח"
ד"ר אביעד גרביץ, כירורג בכיר במחלקת ההשתלות בבילינסון, מספר שהניתוח שבמהלכו נקצרים איברי התורם, מתבצע במהלך הלילה. "זה יכול להיות בכל אזור בארץ – מנהריה ועד באר שבע. האברים נאספים ומובאים לפנות בוקר לחדר הניתוח שבו המטופל זוכה להשתלה. מי שנמצא על שולחן הניתוחים אומנם מת, אבל הניתוח צריך להיות מדויק וזהיר כי חשוב לשמור על כלי הדם שמזינים את האיבר, כדי שיהיה אפשר להשתיל אותו. האיבר נקצר בעדינות יתרה, ולאחר מכן מונח בתמיסת שימור בתוך צידנית עם קרח. יש איברים שיכולים להחזיק שעות רבות יותר, אבל כבד למשל זה איבר רגיש שיכול להחזיק עד 12 שעות מחוץ לגוף. לאחר מכן, האיבר מועבר לבית החולים שבו מתבצעת ההשתלה. הוא עובר בדיקות כדי לוודא שהוא תקין ואז מתבצע הניתוח".
מה מרגישים ברגע כזה?
"בסופו של דבר אתה מנתח נפטר, אבל במעט המקרים מדובר במוות מוחי (רק 3 מקרי מוות מכל אלף מתאימים להגדרה הזאת). זה אומר שכל הפונקציות של המוח מתות ואין אפשרות לקום מזה, אבל הלב עדיין פועם והריאות חיוניות. לכל מטופל יש סיפור – אנחנו מנתחים כאלה שמתו כתוצאה מפיגוע, תאונות, ניסיונות אובדניים או בגלל מלחמה, כפי שקורה לא מעט לאחרונה לצערי. כדי לעמוד במשימה בצורה המקצועית ביותר, אני מנסה שלא להביט בפני המנותח, עד כמה שניתן. אני מנסה להתעודד מהעובדה שמי שמקבל את התרומה מרוויח חיים, או לפחות משדרג את איכות החיים שלו באופן משמעותי. לפני כמה ימים ביצענו שתי השתלות כליה למטופלים שחיו במשך 8 שנים חיים קשים ביותר עם דיאליזה, והיום הם במצב שונה לחלוטין – הרבה יותר טוב".
איך מגיבים האנשים שמקבלים את התרומות?
"אני מניח שיש פה רגשות מעורבים – מצד אחד זו תחושה שחי בגוף שלך משהו ממישהו שנפטר. מצד שני – יש הרבה שמחה לאור העובדה שהם מצליחים לחיות, ואפילו לחיות טוב. בד"כ הם מבקשים ליצור קשר עם משפחת התורם. לא תמיד זה אפשרי, אבל כשכן – יש מפגשים מרגשים".
"פער עצום בין הכאב לתרומה"
ד"ר ארי ניימרק, סגן מנהל המערך לניתוחי לב וחזה בבילינסון, כבר צבר קילומטראז' רב בניתוחים מהסוג הזה. בחלק מהמקרים הוא מבצע גם את הניתוח שבו נקצרים האיברים וגם את ניתוח ההמשך – שבו הם מושתלים בגוף החולה. לדבריו, מדובר בתהליך מורכב מבחינה כירורגית, אבל לא פחות – מבחינה נפשית. "זה דורש תעצומות וכוחות. התהליך עשוי לארוך שעות רבות, והוא דורש מיומנות, דיוק ושיקול דעת" הוא אומר. "מבחינה נפשית, יש פה פער עצום בין הכאב שאנחנו חשים וההזדהות הרבה עם המשפחה שאיבדה את היקר לה מכל, לבין הידיעה שבסופו של דבר המטרה היא להעניק תקווה וחיים למטופל אחר – שללא ההשתלה הוא יישאר במצב חולה וקשה א7ו חלילה ימות".
נשמע לא פשוט, אתה לא נשבר לפעמים?
"לא הייתי מגדיר את זה כשבירה אבל ניתוחי ההנצלה אינם קלים. אתה מתחבר נפשית. יש מקרים מורכבים, ואני בהחלט מוצא את עצמי בסיטואציות לא קלות שבהן אני מנסה לנתק את הרגש. לפני כמה חודשים הייתה לי הזכות לנתח פעוט בן 3 שמת לאחר שטבע. יצאתי מהבית באמצע הלילה, הילדים שלי ישנו. זו סיטואציה שקשה להסביר, אבל אני זוכר שפשוט עמדתי שם ובכיתי. לקחתי כמה רגעים וחשבתי איך אני מנתק את הרגש. גם במקרה של לוסי די ז"ל, שנהרגה ביחד עם שתי בנותיה בפיגוע ירי היא מקרה שקשה לשכוח. בזמן שמדינה שלמה מתאבלת על לכתה, אני מוצא את עצמי לידה אחרי שנקבע לה מוות מוחי, ומבין כמה הסיטואציה היא בלתי נתפסת. עם זאת, אני מתנחם בידיעה שבמותה נתנה חיים ובעובדה שהמשפחה שנותרה היא משפחה עם תעצומות נפש גדולים. הניתוחים הם ארוכים ומסובכים אבל הקושי האמתי הוא באמת הקושי הנפשי".
