לאחר שערוץ המשא ומתן לשחרור החטופים נראה לפי שעה כחסום – לא נותר לקבינט לדון אלא בשאלה כיצד נכון להמשיך את המלחמה. מה שהוצג בדיון הציבורי כמחלוקת בין הרמטכ"ל לבין ראש הממשלה, מסתכם בדילמה בין שתי דרכי פעולה אפשריות למערכה הבאה: בין הדרך השואפת לכיבוש מלא של כל רצועת עזה במהלך מהיר לבין דרך שמציעה בשלב זה כיתור של מוקדי הכוח של חמאס.
עם שיירה וכלי הנדסי: עשרות מחבלי חמאס שודדים משאיות סיוע ברצועה // רשתות חברתיות
בהתלבטות בין שתי הדרכים בוודאי עלו לדיון היתרונות והחסרונות של כל אחת מהן. לכל אחת מהדרכים יש מחירים וסיכונים, אף אחת מהן לא מבטיחה סיום מהיר של המלחמה. אבל בסיכומו של הדיון שתי הדרכים חייבות להיבחן לאור התכלית שנותרה כבתחילה: השבת החטופים ומיטוט שלטונו ונוכחותו החמושה של חמאס ברצועת עזה. בשאלת התכלית קיימת להבנתי הסכמה מלאה בין הרמטכ"ל לבין ראש הממשלה.
ברקע לכל הדיבורים על מה שנכון לעשות ומה שמוטב לא לעשות, מרחפת השאלה הפשוטה: איך אחרי כל המכות שהוכה חמאס הוא עדין לא הוכרע? מסבירים שאין לו מה להפסיד, זה הסבר חלקי ביותר. ההסבר העמוק מצריך מבט על כוח האמונה האסלאמי שמניע את חמאס.
רוחו של סינוואר
למרות שאנו מכירים בממד הרוחני שמניע את האויבים, ברעיון המלחמה שלנו בחשיבה על הדרך לניצחון מול אויבים אלה, אנחנו מתקשים לחבר יחד את הממד הפיזי של האויבים עם הממד הרוחני שלהם. בכל הקשור לפעולה בממד הפיזי צה"ל מגלה יעילות. אבל מבט על שני הממדים יחד, באופן בו הם מכוננים בימים אלה את רוח המלחמה של האויבים מסביב, יכול להסביר כיצד ומדוע עזה הייתה ונותרה הנקודה הארכימדית של המלחמה האזורית כולה.
למרות שסינואר שפתח במלחמה האזורית חוסל, רוחו מנשבת במפרשי כוחות הג'יהאד בכל הזירות. מנהיג החותי'ם עבד אל מאלכ אל חות'י, בנאום לקראת יום העשורה השיעי 5 יולי , העלה על נס את עמידת הגבורה של חמאס: "בעזה נגלית כרבלא של דורנו". מופת ההקרבה של חמאס בעזה הופך להשראה למורשת ההקרבה – של נאמני אימאם חסין.
מנהיג חיזבאלה נעים קאסם הסביר לאנשיו: "יש הבדל בין ניצחון של הפרט לבין ניצחון של קבוצה. הפרט מנצח בכל דרך, בין אם ניצח ובין אם הפך לשהיד. הקבוצה צריכה לנצח בשדה הקרב בצורה גלויה, אבל לפעמים ישנן בעיות, מכשולים או כוח רב של האויב. ואז לא ייתכן שהקבוצה תנצח בכל נקודה, אבל ניתן לומר שהיא מנצחת כל עוד היא ממשיכה את דרכה ונשארת. ההבנה שלנו באסלאם לניצחון היא לא כמו שאחרים מפרשים אותו. כפי שיש ניצחון חומרי יש ניצחון מורלי. שמשמעותו לחבוש את הפצעים, להיות מסוגל להמשיך, ולעמוד בשבועה" -זו שבועת הנאמנות למומנטום ההתנגדות.
חמנאי אמר דברים דומים: " ההתנגדות היא אמונה, רגשות לב, מחויבות. ההתנגדות היא דוקטרינה, לא הסכם חוזי. לא רק שאינה ניתנת להחלשה תחת לחץ, היא אפילו מתגברת ונהיית חזקה יותר".
אדם מערבי המתבונן במבט רציונלי על דבקות המאמין האסלאמי לחובת המאבק, לא יבין את התופעה. אלוף מיל' איציק בן ישראל, כתב לדוגמה באוקטובר 2017 על מפלת דאע"ש: "הטרור הוא בסופו של דבר אסטרטגיה בלתי יעילה ואפילו מטופשת. הוא יכול להטריד ולהכאיב, אך כאשר הוא חוצה נקודה מסוימת, הוא למעשה מפעיל מנגנון השמדה עצמית וחותר תחת המטרה של עצמו". (ידיעות אחרונות, 19.10.2017)
אולי בימים אלה בן ישראל חושב אחרת על מצבו של חמאס בעזה. אבל די ברור שהנהגת חמאס שדבקה במאמץ להמשך המלחמה למרות המצב הקשה בעזה למרות מצב האוכלוסייה, לא תופסת את מצבה כ"מפעילה מנגנון השמדה עצמית". בכוח האמונה הג'יהאדית וחובת ההקרבה מצוי בעבורם הסבר לכל הסבל והחורבן הסובב אותם. להבנתם בדיוק לשעות כאלה מיועד מבחן האמונה, ביכולת לשאת את הסבל בסבלנות ולצפות לישועה.
מה שמוסיף לחזק את תקוות הניצחון שלהם הוא תמונת הראי של קולות המצוקה שעולים מהחברה הישראלית.
בהעמדה כזו של מצב המלחמה מתברר הממד שמעל לממדי המלחמה החומריים. מכיוון שתפיסת האויבים שלנו את המלחמה כג'יהאד, מאחדת את כלל הממדים החומרי והרוחני, חובה עלינו להתעמק לא רק במיטוט מערכיו הפיזיים, מה שצה"ל מצטיין בו, אלא גם בפגיעה מכוונת במסד הרוחני של האויב.
מובן שזו הזמנה לשינוי דפוס חשיבה לא רק באופן שאנו תופסים את המלחמה אלא גם הזמנה לשינוי באופן שבו אנו תופסים את ממד התודעה במלחמה. כאן טמון שדה פעולה שמצביאי מדינת ישראל לדורותיהם כמעט ולא התעמקו בו, עכשיו זה נעשה לחיוני.
