כביש 232 הוא העורק הראשי של עוטף עזה, זה שב־7 באוקטובר הפך לנתיב מוות אשר הותיר אחריו מראות בלתי נתפסים של קורבנות, שלדי מכוניות והרבה סימני שאלה לגבי העתיד.
עמית זרקא, סגן הרבש"ץ של קיבוץ ארז, פוגש אותנו על הקלאב קאר בעוד סיור באזור.
"קיבלנו את ההחלטה לחזור", הוא מדבר על משפחתו הגרעינית, "ואנחנו המיעוט, בערך 100 מתוך 600 חזרו. הרוב הגדול לא רוצה כרגע לחזור, וזה לא פשוט. אני חושב שזו חובה כי זה הבית, אבל אני גם מבין את האחרים".
"יש פה מלחמה, יש פיצוצים וטילים, ואי אפשר להתעלם מזה. רוב הקהילה כרגע בקריית גת, מרבית החוזרים הם מבוגרים. מערכות החינוך כרגע לא עובדות. החקלאות עובדת, המפעל שלנו 'ארז מוצרים' עובד במתכונת טובה, הרפת עובדת מהיום הראשון, החלקות שצמודות לגבול דורשות אישור של צה"ל ואבטחה. מבחינת ביטחון, יש פה את כוח אבשלום של גדוד נצח יהודה, שנותן מענה מצוין. יש פה הגנה מעולה".
כשאנחנו שואלים את עמית על אותו בוקר קשה, הוא נשמע נסער: "המכה שקיבלנו ב־7 באוקטובר לא הגיעה משום מקום. זה התחיל בזלזול של מערכת הביטחון ושל מקבלי ההחלטות. קודם היו ההתקרבויות לגדר, אחר כך ההפגנות על הגדר. איך אפשר לתת להם להתקרב ולחזור, כשהם קורעים את הגדר וחוזרים לרצועה?"
"הצבא פשוט איבד את זה, הדרג הפיקודי איבד את זה לגמרי. כשהרגו פה את בראל חדריה שמואלי, לא היתה תגובה. במשך כמה שנים זלזלו, כל הגבול פה היה זרוע בעמדות של חמאס. אני עדיין לא מבין את זה – איך אתה נותן לארגון טרור לבנות עמדות מול הגדר שלך, נותן להם להתאמן פה במרחק נגיעה מחדירה?"
הוא איש מאוד סימפטי ואופטימי, מנסה לראות את חצי הכוס המלאה, אבל מתקפת 7 באוקטובר וכל מה שקרה בעקבותיה שברו את האמון שלו במערכת.
"יש מלא מחדלים שלא מפורסמים והרגשה שחזרו ל־6 באוקטובר", הוא אומר, "הם פשוט מנותקים. אני מאוד פגוע מהצבא. לנו יש אמון רק בעצמנו, אנחנו לא לקחנו ולא לוקחים סיכונים. הרבש"ץ שלי נלחם פה כדי שהנשקים יהיו בכספות בבית. הוא דרש מכולם להיות תמיד עם נשק. לבסוף זה הוכיח את עצמו, לפחות במקרה שלנו. זה מה שהציל אותנו. אם הנשקים היו בנשקייה, יכול להיות שהיו כובשים גם את ארז".
"גם אם עכשיו יבואו ויגידו לנו 'יש פה אוגדה על הגדר ואין בנו צורך יותר' אני לא אאמין, כי כשאני הייתי צריך אותם ב־7 באוקטובר, הם לא היו פה. הדרג הפיקודי הגבוה מחוק מבחינתי. מקבלי ההחלטות הם בושה וחרפה, אף אחד לא הגיע לפה, הם צריכים להתבייש – איבדנו חברים בכפר עזה, חברים שלמדו איתי בבית הספר בנחל עוז, אף אחד עדיין לא הגיע לבקש סליחה. חבר מאוד־מאוד קרוב שלי נהרג אחרי שלחם איתי כתף אל כתף, ואף אחד לא בא".
הקהילה בארז החליטה מהיום הראשון להשאיר צוות של שיקום והקמה, והם גם אלו ששמרו על השטחים שמסביב לקיבוץ שלא ייהרסו ודאגו שיהיה בית לחזור אליו. אבל כרגע זה לא קורה.
צפו: לוחמי וכלבי עוקץ מחלצים אזרחים מקיבוצי העוטף תחת אש // דובר צה"ל
זרקא מספר: "יש חילוקי דעות, לפעמים זה בריא אבל צריך להיפטר מהם, אני חושש מפירוק הקהילה. אני חושב שכיתת הכוננות הוכיחה שהיא יכולה לשמור על המקום גם בלי הצבא, לכן צריך לשכנע את האנשים לחזור לפני שיהיה מאוחר מדי. לצערי יש דברים שלא בשליטתי, כי רעשי המלחמה הם גם חלק מזה, והרבה מאוד חושבים ככה ואומרים 'די, נמאס לנו, תעשו לזה סוף'".
"לצערי, המדינה מבדילה בין יישוב שחדרו אליו לבין כאלה שלא חדרו אליהם. מכיוון שהצלחנו להגן על היישוב, אנחנו משלמים את המחיר? המדינה למעשה אומרת 'לא חדרו אליכם? אתם יכולים לחזור הביתה'. זאת פשוט בושה. סופרים למי מתו יותר? ככה מחלקים פה כסף?"
