אמש, בניגוד מוחלט לציפיות שלי, שודרה תוכנית הסאטירה "ארץ נהדרת" שעות ספורות לפני חזרתן הבוקר של ארבע הגופות משבי חמאס אחרי 501 ימים, ובהן משפחת ביבס – שירי ושני בניה כפיר ואריאל – ועודד ליפשיץ. היום צפוי לנו יום קשה במיוחד, יום אבל לאומי, לא רק בארץ אלא גם בעולם כולו, מגיבים בכאב להשבת ארבעת החטופים שישובו הבוקר כגופות.
ציפיתי מגוף תקשורת מוביל כמו קשת לנהוג באחריות ולשמש כמודל לחיקוי, להנכיח דפוס התנהגות שקובע שזה לא משהו שעובר לסדר היום, שלא נשכח ולא נסלח לעולם, שזה לא יום רגיל, וזה בטח לא הזמן לצחוק ולהעביר ביקורת על הממשלה או על כל גוף אחר. מה גם שערוץ 12 משמש מאז ומתמיד אורים ותומים להתנהלות שאר גופי התקשורת בישראל, ואם הם בכל זאת בחרו לשדר תוכנית הומוריסטית ביום שכזה, כל שאר הערוצים הולכים בדרכם וממשיכים בתוכניתם המקורית.
אי אפשר שלא לפרגן לכותבי "ארץ נהדרת" ולמשתתפים בה, אין עוררין בנוגע לגאונותם, כישרונם היוצא דופן ויצירתם שהפכה לקאלט מבריק שמבקר את קברניטי המדינה על שלל גווניה, באופן שנון שהמסרים בו עוברים ומוטמעים בו יותר מאשר על ידי כל פאנליסט בעל ניסיון באולפני החדשות. כי אין כמו הומור טוב לקבע תודעה.
אלא שהפרק אמש פספס אותי בענק, הוא רק התחיל וכבר נתפס אצלי כפרסונה נון גרטה. התוכנית פתחה בזוג שיושב מול המסך וצופה במפגש הראשון והמרגש של שגיא בן נון שחזר בשבוע שעבר משבי חמאס ואשתו, שמתחבקים אחרי שנה וארבעה חודשים. במהלך הצפייה שלהם במסך נוצר דיון בין השניים על ספת הסלון, הומוריסטי ככל שיהיה, ששואל שאלות שייתכן שעברו לכל אחד בראש, במדינה הזויה בה אנחנו חיים שתסריטי אימה הפכו לחלק משגרת חיינו. נשאלו שאלות כמו: "האם גם את היית נלחמת למעני ככה אם היו חוטפים אותי לעזה? מתראיינת בכל מקום כל יום, גם בשבת, בכיכר החטופים?" "בטח", השיבה לו, "גם ביום של חתונתנו", ושאלה מנגד: "וגם אתה היית מחבק אותי ככה? ומה היית כותב לי על הלוח המחיק במסוק?"
הפעם הרגשתי שנחצו קווים אדומים, זה לא שהיה אינטרס לאומי בוער להעביר איזה מסר חשוב שעשוי לשנות סדרי עולם – בסך הכול הומור שחור וציני על כאב משפחות אמיתי. התיעודים של מפגשי המשפחות עם יקיריהם שחזרו משבי חמאס הפכו לדאבוני לתוכנית ריאליטי שבועית, ומדי פרק אנחנו מצפים לראות מי יצא מהרכב בעזה, מה יהיה מצבו, ואנחנו עוקבים אחריו בשקיקה עד רגע חזרתו ארצה למפגש האיחוד המרגש עם משפחות – תיעודים שמספקים את יצר המציצנות של הצופה ואמורים להיות אינטימיים של המשפחות ולא שייכים לעם כולו.
כבר בהתחלה "ארץ נהדרת" איבדה אותי, ונכנסתי בטעם מר לצפות בעוד פרק של תוכנית הסאטירה. לפתע הבדיחות כבר לא היו כל כך מצחיקות, והשנינות איבדה את תמימותה וטהרתה. ועוד פעם חיקוי לנתניהו שלא הגיע עד היום לבקר בניר עוז, ועוד חיקוי לטראמפ שידו בכול, ושוב אותם מסרים ואותה ביקורת באותו מקצב ואותו סגנון, שכבר מיצינו וסחטנו מכל כיוון אפשרי. והפעם גם לא שכחו לבקר את האופוזיציה, בחסות נפתלי בנט שמעניק אינספור ראיונות על עוצמה ישראלית אך ורק לתקשורת הבינלאומית, ובארץ נדם קולו למרות שהוא מזנק בסקרים.
אני תמיד צוחקת מ"ארץ נהדרת", זה רגע הפוגה מרענן עבורי, למרות שהמסרים שלו כואבים ומכים חזק בבטן הרכה של כולנו. הפעם זה לא הצליח להם, ועם בדיחות כאלה עדיף היה לבטל את הפרק של "ארץ נהדרת".
