רוני דואני, הלא היא רוני סופרסטאר, הייתה אחת מכוכבות הפופ הבולטות והמצליחות בישראל בתחילת שנות האלפיים. דואני, שפרצה ב־2004, בגיל 17, עם הלהיט "סופרסטאר", בת 39 עכשיו, אם לשניים ויזמית בתחום הכושר. ב־25 במרץ היא מגיעה עם מופע חדש ל"בארבי" בתל אביב.
בשיחה שקיימה עם אבי שושן בפודקאסט "מעריב", היא חזרה אחורה לתחילת הקריירה שלה ושיתפה על החרם שעברה. בנוסף, התייחסה דואני לסרטן שהתגלה בגופה ובו נאבקה במהלך השנים האחרונות, עד שניצחה אותו.
האמת, מרגש לראות אותך, כי הבת שלי הייתה מעריצה שלך. הייתי לוקח אותה הרבה להופעות שלך
"באמת? וואו".
מתי הבנת שאת רוצה להיות זמרת? מרגע שנולדת?
"לאו דווקא זמרת, אבל מגיל מאוד צעיר, גיל 4, כבר הייתי על במה. באתי דווקא מעולם הריקוד. המוזיקה הגיעה דרך הגוף, דרך הביטים. ובגיל 15 נוצרה לי הזדמנות".
איך נוצרת הזדמנות כזאת?
"אתה לוקח אותי way way back. היום, אנשים מגיעים להיות זמרים דרך תוכניות ריאליטי. אצלי זה היה אחרת. אחותי, יעל, הייתה שחקנית אז, השתתפה במחזות זמר והופיעה בכל מיני תוכניות. פנו אליה, והיא הייתה אחרי צבא. אמרו לה: 'אנחנו מחפשים כמוך, אבל יותר צעירה'. והיא אמרה: 'יש לי אחות'".
יעל היא שדחפה אותך לזה?
"היא לא דחפה. היא חיברה בין מפיק מוזיקלי שהכירה ובין ההורים שלי. המפיקים הגיעו להורים שלי וסיפרו להם על הפרויקט, ואז שיתפו אותי. הם באו לראות אותי רוקדת בסטודיו של לימור שלו. אני זוכרת שעמדתי בשורה שלישית בצד, והם נכנסו, הסתכלו, ויצאו. אחר כך הייתה פגישה בסלון".
מה אומרים בפגישה כזאת?
"שיש 'ויז'ן'. בדיעבד אני יודעת שהם היו כבר אחרי סשנים של אודישנים לבנות. והוויז'ן היה לעשות, בסלנג הכי פשוט, בריטני ספירס ישראלית – שירה וריקוד בעולמות הפופ. את רוצה? עכשיו, אני בת 15. מבחינתי, תמיד הרגשתי שאני צריכה לבחור בין לשיר ללרקוד, ופתאום אני לא צריכה לבחור. אז אמרתי 'יאללה'".
את זוכרת את הרגע שבו אומרים לך "התקבלת"?
"זה לא היה רגע שבו אומרים לי שהתקבלתי. זה היה תהליך של כמעט שנתיים. כל פעם הייתי מגיעה לאולפן, והייתי צריכה להכין שירים למפיק מוזיקלי, שישמע אותי שרה. בזמן שאני בשיעור פיתוח קול, היו מביאים מישהו שידבר איתי קצת, אבל זה היה בעצם לראות אם אני יודעת להתראיין. היו כל מיני בחינות כאלה בדרך. בסופו של דבר עשינו פרזנטציה למחלקה הישראלית של הליקון. אני הייתי בת 16, שנה לפני שיצא 'סופרסטאר'".
באיזה שלב נופל לך האסימון שזה הולך להיות משהו גדול?
"ב'סוד'. כשיצא 'סופרסטאר' זה בהחלט התפוצץ, אבל זה היה שיר אחד. כשהגיע 'סוד' הוא יצר דיבור מטורף על הכל – על הווידיאו קליפ, על איך שאני נראית, על השיר. נוצר מין טירוף כזה".
איך מטפלים בדבר כזה? להסיע אותך, להחזיר אותך, מי עשה את זה?
"ההורים שלי. הם תמיד לקחו והחזירו. ברגע שילדה הולכת לכיוון הזה, זה משפיע על כל הבית. זה כמו ילד ספורטאי – כל הבית מסתובב סביב זה".
חברים סביבך לא ידעו שאת הולכת להקליט אלבום. למה הסתרתם את זה?
"זה בא קצת ממני, וגם מההורים שלי. חשבנו שאף אחד לא יבין. כאילו, מה אני אלך ואגיד לחברות שלי, 'אני הולכת להקליט אלבום'? מה שמובן מאליו היום, לא היה אז. כשזה התפוצץ, גיא פינס עשה את הכתבה, וזה גילה לכולם. אני זוכרת שיום אחרי הגעתי לתיכון, וכולם הסתכלו עליי, ואמרתי, 'כן, זה אני'".
ומה קורה לחיים שלך באותו רגע? כל החברים מהלהקה שהיו עומדים איתך באותה שורה, פתאום הם שורה מאחורייך, ואת באה לתיכון. אני מניח שחברתית לא היה פשוט
"אף פעם לא היה לי פשוט חברתית".
למה אף פעם לא היה לך פשוט חברתית?
"אני אומרת את מה שאני רוצה. אני לא בן אדם קטן, שנחבא אל הכלים. יש לי נוכחות, גם אם אני לא רוצה, וכשאני רוצה, אני רוצה. יש לי אופי. חברתית היה קשה. עברתי חרם בחטיבה".
הילדים היו אכזריים?
"היה מקרה שהיה לנו יום ספורט, ואף אחד לא דיבר איתי. אני באה, מתיישבת על ספסל, וכולם קמים ועוברים לצד השני. כשזה קורה לך, ואת ילדה בת 14, את חוזרת הביתה ואומרת להורים שלך: 'לא חוזרת לבית הספר, לא בא לי, סיימתי'. ואז עברתי לתיכון אחר, וגם שם היה לי קשה כשהפכתי למפורסמת".
הבן הגדול שלך, בן 8, יודע שאמא שלו הייתה כוכבת פופ?
"ברור. בבית הספר לפעמים מראים להם ארכיון של פסטיבל או פסטיגל שהשתתפתי בהם. לפני שלושה שבועות, לפני שהשיר 'אביר על סוס לבן' יצא, הוא אמר לי: 'אמא, החברות שלי בכיתה שאלו מתי יוצא לך שיר חדש'. אמרתי לו: 'תגיד להן שאני בדיוק עובדת על זה'".
לפני כחמש שנים חשפה שחלתה בסרטן בזרת
"היום יש לי זרת, הכל בסדר", היא אומרת. "לפי הפרוטוקול היו צריכים לקטוע אותה. אני לא הבחנתי בכלום, הייתי בהיריון. יש לי שנים נקודת חן בזרת, שפשוט שינתה צורה. הכריחו אותי ללכת לבדוק. הייתי בהיריון מתקדם עם מאיה, הבת השנייה שלי. הרופאה רצתה שאעשה ביופסיה מיד, אבל אמרתי לה: 'המקום היחיד שבו אני עושה הליך רפואי הוא חדר יולדות. אני אסיים את הלידה ואבוא אלייך'. היא ממש לחצה עליי להגיע שבועיים, גג חודש, אחרי הלידה".
כל הזמן הזה לא היה לך חשש שזה סרטן?
"מה פתאום? אמרתי, יאללה, שמעתי מיליון פעמים שמסלקים נקודת חן, הכל סבבה. הלכתי להליך הזה לבד. אמא שלי נשארה עם מאיה, שהייתה בת שלושה שבועות. אני, כדי להתמודד עם דברים, לא עושה עד הסוף. אני משאירה את זה מאוד רדוד ונעים. אחרי שבועיים, דודה שלי שעבדה בבית החולים מתקשרת אליי ואומרת 'הרופאה ביקשה ממני להתקשר אלייך, היא צריכה לראות אותך שוב'. אני אומרת לה: 'דודה, לא הבנתי, מה עכשיו? סיימנו, לא?', והיא אומרת לי: 'אני מבקשת שתבואי אליה'".
בנוסף, סיפרה דואני: "ואז הרופאה אומרת לי: 'תקשיבי, יש לך מלנומה של הקצוות', שזה סוג של מלנומה שהוא ממש לא סימפטי. אגב, לבוב מרלי היה את זה בבוהן, הוא פשוט לא טיפל בזה, ומזה הוא נפטר. והיא אומרת לי שלפי הפרוטוקול צריך להוריד את הזרת. ואז אני מסתכלת עליה, והיא אומרת: 'אבל אני התייעצתי עם עוד רופא, ואפשר לבדוק הוצאה נוספת'".
ברגע שאת שומעת סרטן, להוריד את הזרת…?
"אין אותי. קודם כל, כעס מאוד גדול על עצמי כי אני תמיד שמה את המשפחה שלי ואת שאר האנשים לפניי. ואני אף פעם לא בודקת. ופתאום הבנתי שיכולתי לאבד את החיים שלי. אמרתי לעצמי: 'איפה את? למה את לא דואגת לעצמך?'. ואני גם אמא, יש לי משפחה, יש לי את ההורים שלי".
יש חשש שזה יעבור למקומות אחרים? את נמצאת במעקב?
"כל חצי שנה בודקים לי את כל נקודות החן. למזלי זה היה בשלב מאוד ראשוני, בשכבה יחידה".
מה זה עושה לבן אדם, שפתאום הוא יודע שזה נגע בו, הסרטן?
"קודם כל, הייתי אחרי לידה, ולא יכולתי לטפל במאיה. הייתי כאובה ולא יכולתי להיות עם התינוקת שלי לבד, כי תמיד היה צריך להיות איתי מישהו. זה היה מאוד מתסכל. אני לא בן אדם שרגיל לבקש עזרה, זה לא באופי שלי. הייתי בדיכאון, לא יכולתי שידברו איתי, כלום. כאילו, גם הפכו את זה לבדיחה קצת, 'סרטן בזרת'. עברתי שם השתלת עור. הכאבים שסבלתי היו איומים. הרגשתי שמישהו עושה לי
wake up call על הבריאות שלי, בצורה הכי קשוחה שיש".
שינית משהו בעצמך מאז, באורח החיים?
"כן. אני לוקחת הרבה יותר זמן לעצמי. אני מפנקת את עצמי. אני לוקחת נשימה. אני לא רצה לכל מקום. אני רגע מרווחת את הלו"ז. לא עושה גם וגם וגם וגם. גם החזרה שלי היום למוזיקה, זה לא עכשיו להתפוצץ ולהופיע כל ערב. זה לעשות את זה בדרך שלי, ביצירה שלי".
את רוצה להמציא את עצמך מחדש?
"אני עברתי תהליך הפוך. בגיל 15 זה היה מנהלים וחברת תקליטים והכל בצורה מסוימת. וכשהחלטתי שעכשיו אני חוזרת לעשות מוזיקה, זה היה אחרת. הייתה תקופה שממש עברתי וחקרתי כל תפקיד ותפקיד – כתבתי קומוניקטים על עצמי לבד, למדתי איך לשחרר לרשתות החברתיות, ישבתי באולפן, וכל זה לבד. אתה זוכר את המבקרים שאמרו 'היא מוצר, היא בובה על חוט, היא מותג'? היו לי שיחות עם עצמי ואמרתי: 'מה, את לא תוציאי יותר מוזיקה? אז זה אומר שהם צדקו, שאת מוצר, שבלי חברת תקליטים את לא יכולה לייצר מוזיקה?'".
למה דווקא מופע ב"בארבי"?
"כי מישהי שהייתה נסיכת פופ הולכת למקום של רוק. בתקופה שלי לא היה זאפה ולא היה שוני. אז בארבי כאילו תמיד היה של הרוקיסטים, היוצרים, הנותנים בראש. אבל 'אדוני' ו'סוד' ו'סופרסטאר' הם בעצם אחלה שירים לבארבי".
7 באוקטובר השפיע על ההחלטה שלך לחזור למוזיקה?
"אני חושבת שיש פה ארבע שנים שהתחברו, גם מבחוץ וגם מבפנים. בקורונה, פתאום כישורים שלי מעולם הבידור התחברו לעולם הכושר. פתאום אני משדרת בערוץ הספורט, מראיינת, מאמנת. ואז ב־2020 אני שרה שוב את 'נסיכת פופ' בפסטיגל. מה שקרה אחרי 7 באוקטובר הוא שהמוזיקה הביאה מקום לפרוק מחשבות ותחושות. 'דמייני גן עדן' נכתב בהמון כאב. מאוקטובר עד מרץ ישבתי וכתבתי והסתכלתי על הילדים שלי. הרגשתי שאני חייבת לפרוק את זה, והדרך שאני יודעת לפרוק היא המוזיקה".
