רחוב הרצל, תל אביב — אני יושבת על ספסל עץ בפארק המסילה, משקיפה על הנתיב שחרץ פעם את העיר לשניים. פעם עברו כאן רכבות. היום עוברים כאן בני 20 עם קורקינט חשמלי. העתיד, אומרים לנו, הוא ירוק. הוא חשמלי. הוא אמור להיראות כמו הרצל של 2025, לא כמו הרצל של 1909.
אבל משהו קורה כאן, משהו מתרחש. הרחוב הראשון של העיר העברית הראשונה מתפצל לשני עולמות: זה שנאבק על קיומו באור יום, וזה שחוגג את ניצחונו בחסות החשיכה.
"תראי את זה," אומר לי יעקב, דור שלישי לחנות רהיטים משפחתית. הוא מצביע על השלטים "להשכרה" שנתלו בחלונות של חנויות סמוכות. "פעם היו פה תורים מהדלת עד הכביש. היינו מוכרים ריהוט לכל המדינה. היום אני יושב ומסתכל על הקירות״, אומר יעקב באנחה. ברחוב שלם ספרתי 17 שלטים 'להשכרה' בין סלמה לדרך יפו ״זה כמו לראות את הילדות שלך נעלמת", מדגיש יעקב.
מוטיי, בעל חנות טקסטיל ותיקה, מהנהן בעצב. "בית רומנו היה פעם ה'קניון' הראשון של תל אביב. שלוש מאות חנויות! היית יכול למצוא כאן הכל. היום? בקושי שורדים. המסחר הולך ומתפוגג, הארנונה עולה. בעוד חמש שנים לא תראה כאן אף חנות רהיטים. הרחוב הזה הוא כמו הרצל עצמו — מת צעיר מדי״.
רינה, בת 72 שמתגוררת ברחוב מאז שנולדה, מושכת בכתפיה. "ההיסטוריה לא מעניינת אף אחד. תראי את הצעירים האלה״, היא מצביעה על קבוצת חבר'ה שחולפת על פנינו, "הם רוצים אוכל, אלכוהול, ולצלם את זה לטיקטוק. בשביל מה להם וילונות? הם גרים בדירות שכורות. בשביל מה להם רהיטים? הם עוברים דירה כל שנה. החנויות פה גוועות והם פורחים״.
"זה כמו לראות את כל ההיסטוריה של תל אביב במקום אחד״
כשהשמש שוקעת, הרחוב עובר מטמורפוזה. בתי העסק הוותיקים מחשיכים, ולאורך הרחוב נדלקות נורות ניאון צבעוניות. מה שפעם היה אימפריית טקסטיל הפך למעוז של קולינריה היפסטרית, בירה קרפט והמון, המון אפשרויות לסלפי.
דן, בן 26, מתכנת שמגיע לכאן פעמיים בשבוע, מסביר: "זה המקום הכי אותנטי בעיר. יש כאן אווירה שאין בשום מקום אחר. כאילו שהכל חדש וישן בו-זמנית. את יושבת על ספסל בפארק המסילה, שותה בירה מבקבוק, והאוויר מריח מעץ ישן ואוכל טוב. זה לא קניון, זה לא דיזנגוף, זה משהו אמיתי״.
ענת ירון, מעצבת גרפית, מוסיפה: "אני מגיעה לכאן כמעט כל יום שישי. יש פה מיקס מטורף של אנשים — אשכנזים, מזרחים, היפסטרים, אמנים, משפחות מפלורנטין, זקנים מהשכונה. כולם חיים ביחד. אפילו הבניינים האלה, חלקם מתפוררים וחלקם משופצים בטירוף. זה כמו לראות את כל ההיסטוריה של תל אביב במקום אחד״.
ליד פינת רוטשילד עומד עומר סטודנט לקולנוע. "אני בכלל מבאר שבע. באתי לכאן בפעם הראשונה לפני שנתיים וזה היה אהבה ממבט ראשון. יש משהו אנרכיסטי ברחוב הזה. כאילו שהוא לא מתיישר לגמרי עם שום דבר. תל אביב כולה הופכת למוזיאון או לקניון, אבל הרצל הוא עדיין רחוב אמיתי, עם כתמים וסדקים. זה מקום שאפשר לנשום בו״.
בשעה שהמסחר המסורתי גוסס, תרבות הלילה פורחת. בעוד בעלי החנויות הוותיקים סופרים את הימים, בעלי הברים, המסעדות ובתי הקפה סופרים את הקופה. העיר שחלמה בן גוריון עסוקה בלהחליף את החלום שלה.
מעניין מה היה חושב הרצל על הרחוב שנקרא על שמו. האיש שדמיין מדינה שלמה מעולם לא ראה את תל אביב, רק הגיע עם הספינה לנמל יפו. הוא מת צעיר מדי. אולי היה מזדהה עם מה שקורה כאן — החנויות שנסגרות, השלטים להשכרה, התחושה שמשהו נגמר. אולי היה מתנחם בצעירים שממלאים את המדרכות בלילה, בחיים החדשים שמפעמים במה שנראה כגוסס.
הרצל, כמו הרחוב שנקרא על שמו, חי בשני עולמות. חוזה המדינה ומי שלפי השמועות חלה במה שכינו אז "מחלה חברתית". איש החזון שגופו נרקב מבפנים. כמו הרחוב הזה — משגשג ומתפורר בו-זמנית.
כשאני עוזבת את הרחוב בשעת לילה מאוחרת, אני נזכרת בפסוק העתיק: "אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני." אולי בתל אביב הגרסה צריכה להיות: "אם אשכחך הרצל, תשכח הספה של סבתא שלי״.
בינתיים, בין חלום ישן לחלום חדש, רחוב הרצל ממשיך לחיות. כמו העיר סביבו, הוא לא יודע להחליט אם הוא רוצה להישאר נאמן לעברו או להמציא את עצמו מחדש. ובינתיים, הוא עושה את שניהם.
